צבת הים – החיבור לאימא אדמה

Hawksbill turtle

מאת סמדר ברגמן

 

על פי הפילוסופיה האינדיאנית, צבת-הים היא הסמל העתיק ביותר של אימא אדמה. זוהי התגשמות אלת האנרגיה, והאם הנצחית שממנה התפתחו כל החיים. אנו נולדים מרחם האדמה, ואל אדמתה חוזרים. כדי לתת כבוד לאדמה, מזכירה לנו הצבה את מעגל הנתינה והקבלה, לתת לאדמה כפי שהיא נותנת לנו. לצבה שריון הדומה להגנה שאימא אדמה משתמשת בה להגנת גופה. ההגנה של אימא אדמה מתרחשת באמצעות שינויים בכדור הארץ, הופעת צמחים חדשים, יצירת יבשות חדשות, שינויי אקלים. כמו הצבה, גם לנו שריונות המגינים עלינו מפני פגיעה, קנאה וחוסר המודעות של אחרים. הצבה מלמדת אותנו, באמצעות דפוסי ההתנהגות שלה, כיצד להשתמש בהגנה. הצבה מבקשת מאתנו לכבד את המקור היצירתי הנמצא בתוכנו, להתקרקע ולבחון את מצבנו ברחמנות של אם. הצבה מאפשרת לנו לזרום בהרמוניות עם המצב ולהציב את הרגליים בחוזקה על הקרקע בעמידה עוצמתית. הצבה היא מורה נהדרת לאמנות הקרקוע.

באמצעות הילוכה האיטי הצבה מלמדת אותנו לא למהר. הצבה קוברת את מחשבותיה, כמו ביצים, בחול ומאפשרת לשמש לדגור עליהן. דבר זה מלמד אותנו לפתח את רעיונותינו קודם שאנו מוציאים אותם לפועל. הצבה מחברת אותנו לעוצמה של אימא אדמה ולאם-האלה שבתוכנו. היא מזכירה לנו שאימא אדמה היא בת בריתנו. במדיטציה זו נצא למסע עם צבת הים הגדולה. מזגו את האנרגיה שלכם עם האנרגיה של הצבה, או בקשו מהאנרגיה שלכם להתלוות לזו של הצבה:

הצבה הגדולה משייטת בשלווה במעמקי הים. המים השחורים עוטפים אותה ברכות ונושאים את גופה המלא והכבד. למעלה רוחשים הגלים, אך למטה בעומק המים שקטים ודוממים. הצבה יודעת שהגיע הזמן להגיח אל החוף, גופה מלא וחושיה מדריכים אותה אל החוף. שם בחוץ היא תהיה חשופה לאוויר, ללבנה, לכל מי שישגיח בה. לרגע היא משתעשעת ברעיון להישאר במעמקים המגוננים, אך היא יודעת שאת תהליך הבריאה לא ניתן לעצור, ושאימא אדמה עצמה מגנה עליה. היא ממשיכה במעופה, ממשיכה לגלוש על הגלים לכיוון החוף. עתה היא קרובה ויכולה כבר לחוש בליטוף הגלים על גבה. היא מניחה לגלים לשאת אותה קדימה, עד שהיא חשה במגע החול הרך מתחת לרגליה. בנחישות היא דוחפת את גופה קדימה. הלילה שקט והלבנה מאירה את החול הלבן. רגליה שוקעות ברכות שונה, מוצקה יותר. היא מתקדמת למקום שבו החול רך במיוחד, עתה היא סובבת ומפנה את פניה אל המים. היא חופרת בור באמצעות רגליה האחוריות ומתחילה לשחרר את בריאותיה, את ביציה, את מהותה, לתוך אימא אדמה. כמו פנינים משתחררות ממנה הוויות הבריאה שלה, זוהרות באור הירח. אימא אדמה תחבק אותן בחיבוקה החם עד אשר יהיו מוכנות לצאת לאוויר העולם ולהתגלם בו כבריאות המושלמות ביותר. הצבה מכסה את פניני הבריאה שלה המסמלות את עברה ואת עתידה. היא יודעת שהגיע הזמן לחזור למעמקים. היא יודעת שיום יבוא והבריאות שלה יגיחו מבטן אימא אדמה וישלימו את תהליך הבריאה. תחושת שמחה ממלאת את גופה. היא זוחלת חזרה אל הגלים, חשה שוב בהתרגשות המלווה אותה תמיד בסיומו של תהליך ובתחילתו של תהליך חדש. היא יודעת שתשוב אל החוף וששוב תשחרר פניני בריאה לתוך חיקה של אימא אדמה, חלקים קטנים מעצמה, חלקים שיגדלו חופשיים ממנה. הגלים מקדמים את פניה בשמחה. גופה הקל רוקד עליהם והיא צוללת חזרה אל המעמקים האפלים של האוקיינוס. הלבנה נשארת מאחור, משגיחה יחד עם אימא אדמה בשבע עיניים על אוצר פניני הבריאה.

בהקדמה כלול חומר שעובד מהספר Medicine Cards, מאת ג'יימי סאמס ודיוויד קארסון.