סכנת היותכן מתוקות, ענוות ולא אנוכיות

אלת׳יאה לונה
מאי 2015
תורגם מאנגלית על ידי סמדר ברגמן

מאז ראשית הזמן, מתיקות, ענווה ואי אנוכיות היו תכונות נשיות מהוללות ביותר. דמות ״הבתולה״ זכתה להערצה, לכבוד ולסגידה רבים מאוד, עד כדי שכך שהיא חלחלה לכל פינה ופינה של חיינו, שם היא אורבת כמי התהום המוסריים האידיאלים של מי שאנו אמורות להיות.

כתוצאה מכך התמרדנו. נמאס לנו לנסות לחיות את אידיאל הבתולה והתאמצנו לסגל מאפיינים גבריים יותר של תוקפנות ושאפתנות. הפכנו לפמיניסטיות ולנשות עסקים, מנסות ללא פשרות להרוות את הנשיות שלנו במי ה״שיוויון״, כאשר בו בזמן אנו נרדפות עדיין על ידי האידיאל הנשי הפושה בכל של תמימות, הקרבה עצמית וזוהר. חלקנו הופכות אפילו ל״מפתות״ מיניות בניסיון להימלט מהאידיאל המדכא והמגוחך כל כך של היותנו ״אך ורק חביבות וטהורות״.

בסופו של יום, אין זה משנה אם צייתנו לאידיאל הנשי ואין זה משנה אם התמרדנו והפכנו ל״כופרות״… אנו עדיין חיות בתחושה פנימית של אי שקט. אנו עדיין אומללות בתוך עצמנו, אומללות במערכות היחסים שלנו ואומללות בחיינו.

האמת היא שהתמרדות אינה התשובה וגם לא קונפורמיות. אנו חייבות להיכנס לתוך ליבת משמעות היותנו נשים מתוקות, ענוות ולא אנוכיות אם ברצוננו לשחרר את עצמנו אי פעם מהאחיזה שיש לאידיאל זה בנו.

האם את ״ילדה טובה״?

מאז שלהבת הנר שלנו נצתה בעולם הזה, הוטבענו בתהליך מחניק של הַתְנָיָה. מאז שהתחלנו ללכת ולדבר, נענשנו או תוגמלנו ללא הרף. האם אי פעם החמיאו לך שאת ״ילדה טובה!״ או הענישו אותך בגלל שהיית ״ילדה רעה״? רובנו חווינו תהליך הַתְנָיָה זה והוא לימד אותנו במהרה שאם עשינו את מה שאנשים אחרים רצו (משמע, הורינו), היחס אלינו היה טוב, קיבלנו תשומת לב ואהבה. אולם, אם עשינו משהו ״רע״ או לא השבענו את רצון הורינו בדרך כלשהי, קיבלנו יחס גרוע, התעלמו מאיתנו ולפעמים אפילו נענשנו פיזית.

כשגדלנו מעט, התחלנו לשחק עם בובות, לצפות בתוכניות טלוויזיה ובסרטים. במהרה למדנו ש״הילדות הטובות״ או הגיבורות הן בדרך כלל נסיכות או גיבורות שהן מתוקות, עוונות ולא אנוכיות. שיחקנו עם ברבי וקן וצפינו בסרטי וולט דיסני: לכלוכית, כיפה אדומה, אריאל, אורורה, רפונזל ובל שהמשיכו להנציח את האידיאל הנשי ההולך וגדל.

אז התחלנו לשחק ב״נדמה לי״ עם מכונות תפירה, עגלות ילדים, בובות של תינוקות, שפתונים וכלי אוכל זעירים, שפעם נוספת, המשיכו למצק את מהות האידיאל הנשי.

מאוחר יותר, כאשר הגענו לטרום-גיל-ההתבגרות וגיל הנעורים נטבלנו בתהליך החברות המבעבע. חלקנו הלכו לכנסיות או לבתי ספר דתיים שסיפרו לנו סיפורים על נשים קדושות כגון מרים, אמו של ישו, חנה ואסתר, כמו גם על נשים ״רעות״ כגון איזבל, דלילה וחווה (שהגיעו כולן לסופן הנורא בשל ״חטאיהן״).

חלקנו ״קורקענו״ בגלל שלא קיבלנו ציונים טובים, התלבשנו בלבוש לא הולם, התווכחנו עם ההורים שלנו ולא עשינו כפי שנאמר לנו לעשות. ההורים שלנו היו אומרים לנו: ״מה קרה לך? היית כל כך מתוקה כשהיית ילדה קטנה״, ״את מתלבשת כמו מופקרת – לבשי בגדים נורמליים״, ״היית פעם ילדה טובה כל כך״, וכן הלאה.

ובסופו של דבר, ככל שגדלנו והתבגרנו, פיתחנו את האידיאל שכדי לרצות אנשים אחרים ולהיות מאושרות בעצמנו בתהליך, עלינו להיות ״ילדות טובות״. רק אז יהיה לנו ערך אמיתי כלשהו.

אל תפחדו מילדות רעות, פחדו עד מוות מ”לדה-טובה-ירושלים

כמוכן, חוויתי את תהליך החברות עם תוספת של ״בונוס״ – התנייה דתית מתמשכת מרגע הלידה. אולי זה מה שתרם אחר כך ליכולת שלי לבחון ולראות מבעד לכוח הרעיל של מהות היותי ״ילדה טובה״, כיוון שהייתי אחת מהן: ילדה-טובה-ירושלים.

במשך רוב חיי הפגנתי עניין מורבידי כמעט ב״לעשות את הדבר הנכון״ ולרצות אחרים, את הורי ואת ״משפחתי״ הדתית (באותם ימים) בעיקר. גם לאחר שעזבתי את עולם הדת המעוות והמושחת  ואת ההשפעה ההורית, המשכתי עדיין להיאחז באידיאל השורשי שגרס שאני חייבת להיות ״אישה מתוקה, ענווה ולא אנוכית״. הייתי משוכנעת כל כך בצדקנות שלי, ברמה המוסרית הגבוהה שלי ובהיותי טובה, שלא עלה בדעתי להיות משהו אחר או מישהי אחרת.

וזו בדיוק הבעיה של אידיאל האישה המתוקה, הענווה והלא אנוכית: הוא כולל הכחשה עצמית מוחלטת. לא רק שאידיאל זה מונע מאיתנו לחוות באמת את האור שלנו, אלא הוא מחניק לחלוטין את היכולת שלנו לקבל בעלות על ״החשכה״ שלנו.

האמת על האידיאל הנשי היא שהוא קורע קרע אדיר במארג חיינו. לימדו אותנו מושגים אלה על עצמנו מאז גיל הילדות, במקום להרשות לנו לגלות בעצמנו את התפיסות האישיות שלנו. האשמה, הבושה וחוסר הערך שאנו מרגישות על כך שאיננו מגלמות את אידיאל הבתולה בחיינו די בהם כדי לגרום לנו לא רק לבנות את חיינו באופן מוחלט סביב הארכיטיפ הזה בניסיון להשיגו, אלא גם הופכים אותנו ליצורים נוירוטיים מלאי צדקנות עצמית; חוסמים בכוונה תחילה כל דבר שיאיים על הדימוי העדין שלנו. והדברים הללו כוללים כמובן כל דבר שנתפס על ידינו כ״רע״ או פחות ממושלם.

ילדות רעות, על אף סטייתן מהדרך, לפחות לומדות להבין את החשכה שלהן. ילדות טובות לא לומדות זאת. והדבר עלול להיות מסוכן ביותר.

הצל שלך נמצא תמיד צעד אחד מאחוריך

יכול להיות שאת רוצה לחשוב שאת אישה לא אנוכית, עדינה, פסיבית, רחומה, בעלת לב רך ושבירה לגמרי. אולי את מחשיבה את עצמך לאדם טוב, בעל מצפן מוסרי מכוונן היטב ורמה אתית גבוהה. אולי את מחשיבה את עצמך לאדם בעל כוונות טהורות וכנות.

אבל האם זו את באמת?

האם זה באמת כל מי שאת?

עבור אנשים רבים השאלה הזאת היא שאלה שהם לא מסוגלים לשאול, שקשה להם מדי לשאול, כיוון שהאמת לעתים קרובות ביותר מאוד בלתי צפויה ומאוד לא נוחה.

כך זה היה עבורי. ונדרש לי זמן רב כדי להבין, אפילו באמצע ״עבודת הצל״ שלי [הצד האפל של הנפש, המת׳], שאני לא צדיקה, אני לא נעלה על אחרים מבחינה מוסרית ואני לא טהורה או ״טובה״.

במקום זאת, אני תערובת מורכבת של אור וחושך; אני פראית ומבוייתת גם יחד, קדמונית ומפותחת. ואלה הם המרכיבים החשוכים, הפראיים והקדמונים מאוד מהם התכחשתי בניסיוני לחיות את אידיאל האישה המתוקה, הענווה והלא אנוכית.

לעתים השפלות מושכת אותי, לפעמים הסטייה מרתקת אותי, לפעמים האלימות מפתה אותי ולעתים אני מאחלת דברים רעים לאנשים אחרים. אבל על ידי ההשלמה עם ה״רוע״ הזה שבתוכי, אני מפחיתה את הסבירות של מציאת דרך שטנית כלשהי לממש אותו עם אחרים. אני לא מעמידה פנים שאני מושלמת, ואני לא מעמידה פנים שאני באמת מתוקה ושכוונותיי טובות. באמצעות תהליך כנה של התפתחות פנימית ואישית ובחינה עצמית, תבעתי בעלות על מי שאני, על מה שאני מרגישה וחושבת.

וזו הסכנה האמיתית הטמונה בהמשך הצגת הפַרְסָה של האישה המתוקה, הענווה והלא אנוכית: רמייה עצמית והכחשה עצמית. נכון שרבות מאיתנו חביבות, פסיביות ומעניקות באופן טבעי, אבל זה לא כל מי שאנחנו. וברגע שנבין את ההדחקה העמוקה שמתרחשת כתוצאה מההכחשה הקבועה של קיום ה״רע״ בתוכנו, נוכל להתחיל להתיר, לפרום ולהפוך את עצמנו לנשים שלמות פעם נוספת.

צאו אפוא, חקרו ובחנו במודע את ״הילדה הרעה״ הפנימית שלכן – זה שווה את זה!