סיפורי מד"א

מאת סמדר ברגמן 

"בואו, יש נסיעה", הפריע לנו רונן החובש. ישבנו על הספה המרופטת וצפינו במרקע שהתמונות ריצדו עליו במטושטש. נכנסנו לאמבולנס, הנהג, החובש, אני ועוד מתנדב מאחור.

"לאן?" שאלתי.

"זקנה נפלה בבית אבות". אמר רונן. נסענו בדממה. הגענו לבית האבות, הוצאנו את המיטה, ואת תיק האמבו ונכנסנו.

"קומה שניה, חדר 226", אמר פקיד הקבלה. "ויש גם מכתב לבית החולים, מהאח שבדק אותה קודם". עלינו למעלה, פרוזדורים לכל הכיוונים, חיפוש מהיר גילה את הנתיב הנכון. דפקנו בדלת, פתחה מטפלת פיליפינית. מאחוריה עמד בחיוך מבויש זקן זעיר לבוש חלוק שהיה פעם מהודר.

"שלום, אנחנו ממד"א", אמר רונן.

"כנסו בבקשה, היא פה". נכנסנו לחדר השינה. על המיטה שכבה זקנה קטנטנה וצנומה, הצבע שלה לא מצא חן בעיני, מן אפרפר שכזה, חיוור.

"מה קרה גברת?" שאל רונן.

"אני מרגישה לא טוב, וגם ירודה מאוד, כואבת לי הרגל".

"נפלת?" שאל רונן.

"אני לא יודעת", ענתה.

"כן, היא נפלה", הפתיעה המטפלת הפיליפינית בעברית.

"בדוק לחץ דם", הורה רונן למתנדב. זרועה הדקיקה של הקשישה הקשתה על המלאכה. "לא נורא, תגיד לי רק כמה סיסטולי יש לה", אמר רונן.

"בסדר, גברת, אנחנו ניקח אותך לבית חולים, שם יבדקו אותך".

"תודה", אמרה הקשישה.

"בואי נעלה אותך על המיטה, לאט לאט", הורה רונן והרמנו אותה והנחנו אותה על המיטה, זקנה אפרפרה במשקל נוצה.

"קר לי", היא אמרה, הרגל הפגועה רועדת. מיהרתי לכסות אותה בשמיכה ורונן קשר את הרצועות.

"תודה", היא אמרה. "אני צמאה".

"תני לה קצת מים" ביקש רונן מהפיליפינית, שמיהרה לכיור והגישה כוס מים.

ידיה רעדו, והיא התקשתה לשתות. לגמה מעט.. ושוב "תודה".

"זהו אנחנו הולכים, את באה אתנו?" שאלנו את המטפלת הפיליפינית. "כן".

עכשיו ניגש הקשיש אל אישתו, נשק לה על שפתיה: "חזרי מהר הביתה", אמר בקול רך ואוהב ושבר את לבי והרחיב אותו בעת ובעונה אחת, אם זה אפשרי בכלל.

"ירקון 55 מפנים למאיר", הודיע הנהג בקשר.

בדרך לבית החולים, החליפה עמנו כמה מילות אדיבות, למרות חוסר הנוחות והכאב. הכנסנו אותה למיון, סיפרנו לאחיות את סיפור המקרה, והעברנו אותה למיטה. "תרגישי טוב", נפרדנו.

"ירקון 55 פנוי בתחנה", הסתיים הסיפור.

כעבור כשעה, חזרנו למיון עם חולה אחרת, ושוב ניגשנו לשאול מה שלומה. כבר צילמו לה את הרגל ועשו לה אק"ג. שוב נפרדנו, "תרגישי טוב".

המשמרת הסתיימה, אבל שני הקשישים האדיבים, העדינים והאוהבים כל כך לא יצאו לי מהראש. כן, התפקיד הסתיים, הבאנו אותה למיון, וזהו. וזהו??

אני רוצה לדעת… מה שלומה?? אם באמת חזרה מהר הביתה, כפי שביקש בעלה. מצאתי את מספר הטלפון והתקשרתי: "רציתי לשאול מה שלום י. א. שפינו אותה לבית חולים לפני יומיים?" אמרתי בביישנות למזכירה. "היא בסדר, היא כבר בבית".

"אה, יופי, תודה".

 image005

היום היה יום רגיל למדי… רגוע, נעים, חמים… קצת עבדתי, קצת נחתי… כמעט כמו תמיד. הדבר היחיד שהיה שונה הייתה תחושה שלוותה אותי כחוט השני לאורכו של היום: לא לקחת דברים כמובן מאליו, גם לא את הדברים הפשוטים ביותר.

אתמול עשיתי משמרת במד"א. קיבלנו קריאה לבית בכפר סבא, קוצר נשימה (אין נט"ן). הגענו לבית שהכניסה אליו הייתה חשוכה… בחדר קטן שכבה אישה זקנה מאוד, רזה כשלד, מחוברת לחמצן. היא סובלת מאמפזימה קשה, בעקבות נזקי עישון בעבר. חיברנו אותה לחמצן שלנו, הושבנו אותה זקופה וכיוון שהנט"ן כבר הגיע, חיכינו לפרמדיק.

אחר-כך נעשה צפוף אז יצאתי לדבר עם בעלה. היא רק בת 57, הוא ביצע בה החייאה שלוש פעמים (היה חובש בצבא).

היא הייתה כל-כך רזה, כיוון שכל האנרגיה שלה, ואני מתכוונת כל האנרגיה שלה, מושקעת ב… לקחת את הנשימה הבאה. בזה מתמקדים כל החיים שלה… בנשימה הבאה.

אחר-כך סיפרה החובשת השניה את הסיפור הבא: בעלה הנוירולוג הבכיר הוזמן לפני זמן מה לייעוץ בחדר מיון. אדם מבוגר שלא הצליח לנשום. הגורם היה נפשי לא פיזי… בסבלנות הוא חילץ ממנו את המידע הזה: הוא היה ילד בשואה. הוכנס לתא גזים. המכונה לא עבדה. היה צפוף והם חיכו שם שעות… כיוון שהרוסים התקרבו הגרמנים ברחו והוא ניצל. בעקבות מלחמת לבנון השניה, חזרו אליו הזיכרונות והתחושות והוא נאבק שוב על נשימתו.

הנשימה הבאה… כל-כך ברור מאליו. אבל לא לכולם. אז היום התהלכתי לי ומדי פעם שאלתי את עצמי, מה עוד אני "לוקחת כמובן מאליו"… נשמתי וניסיתי להיות מודעת לנשימות שלי… ולהיות בהודיה על כל שקיים.

image005

קיבלנו נסיעה להחזיר חולה מהמרכז הרפואי בהרצליה אל ביתו שברעננה. נסיעת העברה, נסיעה לא דחופה. נסענו לאיטנו והגענו למרכז הרפואי. בחניה פגש אותנו בחור צעיר שאמר שסבא שלו מחכה בקפיטריה והוא מבקש שנעביר אותו למיטה שלנו שם, כדי שלא יהיה לו קר. נכנסנו לקפיטריה, ישב בה סבא חביב ושתה תה בעזרת קשית. לידו פיליפיני עם חיוך נבוך. חיכינו בסבלנות שהסבא יסיים את התה, העברנו אותו למיטה שלנו ונכנסנו לאמבולנס.

הפיליפיני התנצל וביקש לשבת מקדימה, מאחור הוא מקבל בחילה. אז התחלפתי איתו.

מאחור יושב הנכד ליד הסבא. הסבא כל חמש דקות שואל את הנכד: "אני מתנהג יפה". "כן סבא, אתה מתנהג יפה מאוד. אם היית מתנהג לא יפה, הייתי אומר לך". היחס של הנכד לסבא מחמם את הלב. הוא מסביר לו היכן אנחנו, מספר לו שכבר התקשר הביתה לספר לסבתא שאנחנו בדרך.

מגיעים לבית ברעננה, מורידים את הסבא ומסיעים אותו פנימה. עכשיו אני מבינה שהיחס היפה לזקנים במשפחה הזאת אינו שמור רק לבני אדם, כיוון שבבית אני רואה את הכלבה הזקנה ביותר שראיתי אי פעם. אחרי שהעלינו את הסבא לחדרו, שאל חיים הנהג את הנכד: "כשאני אהיה זקן, אתה מוכן להיות גם הנכד שלי?"

 

image005

 החיים לצד המוות

 "לך עם המוות לצדך… …היה מודע לכך שהמוות תמיד ניצב לצדך. אז תחייה כהלכה. לא תחיה בפחד ~ ההפך הוא הנכון. אתה תהיה חופשי לחיות את חייך במלואם. אני ממליץ בחום שכל אדם יהרהר במותו. הפוך זאת לדבר קבוע או לכל הפחות קבוע ככל שתוכל לעשותו. כך תוכל לראות את הדברים בפרספקטיבה נכונה ולשנות את דרך חייך. כאשר אתה מודע כל העת לכך שאתה עלול למות בכל רגע, אתה באמת חי. מודעות למוות מולידה חיים אמיתיים". [הסודות האבודים של אטלנטיס]

מי אמר שלחיות לצד המוות זה דבר שלילי? כולנו חיים כל יום לצד המוות, פשוט מדחיקים, מתעלמים, שוכחים וכדומה. כל אחד מאיתנו יכול בכל רגע להיפרד מהחיים הללו, וזו מודעות חשובה. אני לא מאמינה שצריך לפחד מפני המוות, למרות שלעתים קשה שלא, אבל לחיות את החיים מתוך מודעות למוות זה דבר חיובי. המודעות הזאת עשויה לאפשר לנו להתמקד בדברים החשובים באמת.

בתוקף תפקידי הצנוע במד"א יצא לי לקחת חלק אתמול ב"קציר". בקציר נוטלים איברים מאדם לטובת השתלה באדם אחר. כשהגיע הטלפון בשבע בערב, הייתי צריכה לקבל החלטה מהירה, החלטתי לקחת את הנסיעה. התלבשתי ויצאתי בזריזות מהבית. נהג האמבולנס אסף אותי, נסענו לאסוף צוות מבית חולים בילינסון. טכנאים, כירורגים מצוידים בצידניות גדולות. נסיעה דחופה עד לרמב"ם, שם התלבשנו בבגדי מנתחים ונכנסנו לחדר הניתוח.

"הרגע שמו אותה על השולחן", אמרה אסתי. הלם ראשון: משום מה החלטתי שברור שהתורם הוא גבר. לא, זו אישה. צעירה ממני, בת 42. מפרצת במוח הותירה אותה במוות מוחי. החייאה מוצלחת החזירה דופק והפכה אותה לתורמת פוטנציאלית, אסתי מספרת לנו. לוקחים ריאות, כבד… קרניות לא לוקחים. "במשפחה התווכחו, היו שאמרו כן, היו שאמרו לא. אמרתי להם 'לא ניקח', רק אל תריבו".

אסתי שהיא כבר סבתא ואישה עם ייעוד, מבררת מיד אם לכולנו יש כרטיס תורם. הגענו שישה, מביניהם אני היחידה עם כרטיס תורם, עוד מימי בצבא. להפתעתי הצוות הרפואי מהסס ואינו רוצה לחתום על כרטיס תורם. אבל אסתי יודעת לשכנע…. בסוף הלילה הארוך חתמו כבר גם המהססים.

התורמת שוכבת עירומה על המיטה, מונשמת, נראית בריאה, חיה… אבל אני יודעת שהיא לא, היא כבר לא כאן. אני חושבת לעצמי שאולי רק אתמול מישהו ליטף אותה. הכל מאוד ענייני, הכנות לקציר. אחר-כך מכסים את כולה ונעלמת האישה, נותר הכלי, הגוף, האיברים. הלם שני: חשבתי לעצמי שהמראות יהיו קשים, אבל הריח הוא שקשה מנשוא. מכשיר החיתוך החשמלי חורך את העור, הריח בלתי נסבל. לא ידעתי שיש עבודת הכנה ארוכה כל-כך לפני שמוציאים את האיברים. היא חייבת להיות מונשמת ויציבה לאורך כל הדרך, עד לשניה האחרונה. השעות עובדות, המנתחים עובדים היטב, בזהירות, מדברים, מכוונים… ואני חושבת שזו השקעה במישהו אחר… מישהו שמחכה עכשיו כבר על שולחן הניתוחים לאיברים שסוף-סוף מגיעים. "היא בסדר?", שואלת הכירורגית. "כן", עונה המרדים. "היא רק קצת עצובה". כולם מחייכים.

סוף סוף, קרוב לשלוש בבוקר, מגיע הרגע, קוראים לצוות שלנו שבא לקצור את הלב והריאות. הגוף נפתח עוד יותר, כמו אמבטיה גדולה מלאה באיברים. שוב, הריח…. מוכנים, צא. חומר משמר ומים קפואים נשפכים אל האמבטיה… המים נשאבים ועוד חומר משמר. הלב מוצא ראשון (יעשו שימוש רק בשסתומים, כיוון שבזמן ההחייאה הלב נפגע). אחר-כך מנפחים את הריאות ומוציאים אותן. הן הופכות מורודות ללבנבנות עם נמשים שחורים. "ריאות נהדרות", אומרת אסתי. "היא לא עישנה יום בחייה ובכל זאת, תראו את הנזק שעשה זיהום האוויר". האיברים נארזים, עכשיו צריך למהר חזרה לבילינסון. הלם אחרון: גוף שלפני רגע היה מלא באיברים, הפך לכלי ריק לחלוטין.

"אתם צריכים לראות איזה בגדים יפים יש לה", אומרת אסתי. היא נשארת אחרונה, להלביש את התורמת. "המשפחה הביאה בושם ואיפור, אני אאפר אותה, הם ביקשו שתהיה יפה". את הלב של אסתי אפשר יהיה להשתיל בחמישה אנשים.

"רגע אחד אתה אדם עם משפחה, עבודה, חברים, חלומות… וברגע השני, חלקי חילוף", אמר בן-זוגי הציני.

אין ספק שזו חוויה שמחזירה ענווה מצד אחד וכבוד לחיים מצד שני.

 

image005

 מבזק מאתר מד"א כפר-סבא: "צוות אמבולנס רגיל מתחנת כ"ס, חיים דגן וסמדר ברגמן יילדו אישה שהייתה בדרכה לביה"ח, בכביש 6 צפונית למחלף אייל. היולדת והתינוקת הועברו לביה"ח מאיר להמשך טיפול".

כן, חברים, זו אני, איזה כיף, לידה ראשונה! לי ולחיים נולדה בת! חחחחח סתתתתם! יילדנו בת! כרזו לנו היום בתשע בערך על יולדת בכביש שש, נסענו בנסיעה דחופה, במחלף אייל חיים ירד בנתיב הנגדי ונסע נגד התנועה (פחד), כי ידענו שבצד הזה היא מחכה ברכב. הגענו ומצאנו תינוקת בחוץ ויולדת רגועה. הבעל היה לחוץ, אז חיים שלח אותו לקטוף פרחים בצד הכביש… סתם! הגברים זזו הצידה ואני חתכתי את חבל הטבור, העברנו אותה לאמבולנס ופינינו לבית החולים. איזו תינוקת… מתוקה, ורדרדה. איזו יולדת… מקסימה, רגועה, קולית, חבל"ז. איזה כיף להיות בכזה מעמד, האנרגיות נהדרות, כמו לקחת כדור מרץ…. עד עכשיו לא יורד לי החיוך מהפרצוף!!

 image005

כבר יותר משנה אני משבחת את עצמי על כך שבזמן התורנויות שלי במד"א, עם ישראל בריא למדי. כמה קשישים מבתי-אבות, כמה תינוקות עם חום, שיא ההתרגשות היה VF עם הנט"ן. אבל סך הכל…. טפו טפו…. עוד לא הייתה לי טבילת אש… עד היום. תורנות ספונטנית, ירון התקשר, אמרתי בסדר… נסענו לתחנה. איך שסיימנו לבדוק את האמבולנס, כרזו: כל הצוותים לאמבולנסים…. אחרי שניה: כולם לנסוע לצומת גהה, דווח על פיצוץ. כל הכוחות זורמים לאזור. נסיעה מטורפת, סירנות, אורות, עקיפות, האדרנלין עושה את שלו… חוסם כל דבר אחר, ומשאיר רק את המיקוד המוחלט.

הקשר מדווח ללא הפסקה, דרכי גישה, מי מפקד האירוע, כמה פצועים, כולל שני הרוגים. הגענו… הגענו מהר, בין הראשונים, עוד לא הספקנו לעצור, דחפו לנו פצועה לאמבולנס, "פצע חדירה בגב". עוד פצוע קל שביקש הסעה לבית החולים ומיד נתנו שוב גז. עניין של דקה-שתיים. הכל קורה כל כך מהר. היא לבושה בהרבה שכבות למזלה, אישה דתייה, פיאה וכובע, גם פציעה קלה בראש, שוב השכבות עזרו כנראה. אין הרבה מה לעשות, לבדוק את הפצע בראש [נראה קל], להחזיק לה את היד, לשאול אותה שאלות, להסיח את דעתה ולבקש מירון שיסע בזהירות כי הלוח-גב מחליק. והיא למרות הכאבים, חשבה על כך ש"היו שם המון חיילים". המיון כבר החל לקבל פצועים, חייל עם רגל מחוררת, והפצועה שלנו…

זהו, חוזרים, שונה כל כך מנסיעות רגילות, בקושי מספיקים לומר משהו, צריך לפנות את השטח. תמיד פחדתי מה יהיה באר"ן, איך אתפקד… היום קיבלתי תשובה. Tunnel vision… אדרנלין… מיקוד…. ו… חמלה.

אחרי שבוע התקשרתי אליה (גיליתי את שמה המלא בידיעה ברשת), דיברתי עם בעלה, אחר-כך גם איתה. היא סיפרה על הכאבים, הסיוטים, על המזל: אום נתקע לה מילימטרים מהריאה (עדיין שם, כיוון שמסוכן לנסות להוציא אותו). Closure.