נדיבות

מאת אלמין
מאנגלית: סמדר ברגמן

 

אם יש דבר אחד שמאפיין את הטבע אולי יותר מכל דבר אחר, זהו שפע. האביב אינו מביא רק פרח אחד, האורן אינו מפיק רק זרע אחד ובכל מקום שנסתכל, העולם שורץ חיים ומדבר על שפע נדיב של הטבע.

נדיבות משמעותה לאפשר לשפע הטבעי הזה להשתמש בנו ככלי. אי לכך, היא פשוט החיים שמעניקים לעצמם. אדם בעל חזון יבין שמניעה אינה אופציה. כיוון שברגע שאנו סוגרים את עצמנו לזרם החיים, איננו רק סוגרים את עצמנו לנתינה אלא גם לקבלה ואז מתרחשים קיפאון וניוון. הנה דוגמה הבאה להמחיש את הרעיון:

שתי בריכות קטנות שכנו זו לצד זו בפסגת הר. "אני תוהה מה נמצא מעבר לקצה", אמרה בריכה קטנה אחת. "אולי אלך ואביט". "אל תעשי זאת", אמרה הבריכה הקטנה השניה בבהלה. "שמרי את מימיך פן תתייבשי".

אבל הבריכה הקטנה התקרבה לקצה הצוק ולאחר שראתה את העולם הנפלא שלרגליה, זרמה מטה על צדו של ההר. היא שצפה מטה כמפל וזרמה אל תוך נחל קטן ממנו פרות שתו וילדים שיחקו על הגדות המלאות בפרחים. היא זרמה כל הדרך אל האוקיינוס וראתה לווייתנים, דולפינים וספינות. היא התאדתה והפכה לעננים ביניהם ריחפו שחפים וראתה אף יותר. לבסוף, כאשר העננים הגיעו לצד ההר, היא ירדה כגשם חזרה לצד הבריכה הקטנה השניה.

"וויי", היא אמרה. "זה היה כיף! אעשה זאת שוב!" בעת שהיא התכוננה לרדת שוב מעבר לצוק, היא הביטה לאחור וראתה שרובד דק של רפש הצטבר על פני חברתה.

הנדיבות מאשרת את החיים וכוללת אותם. היא מסייעת לאחרים לבנות במקום לשמר אותם בחד-גוניות. לתת ולשוב ולתת אך לגלות שבמקום להתקדם, רק הנצחנו את הסטטוס קוו, אינו משרת את התפתחות המודעות. המתנה חייבת להיות פרופורציונלית לצורך. איננו יכולים לתת לאדם מובטל וחסר בית דולר אחד ולא לצפות שהוא יזדקק שוב ביום המחרת. בו-בזמן, סיפוק כל צרכיו מבלי שנסייע לו לתקן את התפיסה שגרמה לבעיה שלו, לא יענה באמת על הצרכים שלו כלל.

האם אדם יכול באמת לכפות תפיסה על אדם אחר רק משום שיש להשביע את רעבונו? האם יש ביטחון כלשהו שאין אלה בדיוק החיים להם הוא ראוי או נועד? התשובה לשתי השאלות הללו חייבת להיות: "לא". הנדיבות משמעותה נתינה ברמה שבה האדם האחר מוכן לקבל.

נדיבות מחייבת רגישות; לא רק רגישות שתאמוד את נכונותו של האדם האחר לקבל (לא האם הוא ראוי לקבל, כיוון שכל אדם חי ונושם הוא חלק מאיתנו), אלא גם את הרגישות להעריך את הרמה שבה הוא מסוגל לקבל.

נתינה שנעשית כדי לפצות על ליקויים אישיים (למשל, איננו מרגישים אהובים, ולכן אנו מסתפקים בהרגשה שזקוקים לנו), היא מתנה עקרה ונטולת רוח. הבה נעניק אפוא כפי שטבע מעניק, "כיוון שלמנוע משמעו למות", ולא נבקש לא הכרה ולא הודיה או אפילו סיפוק עצמי שיעניק אישור למעשה, אלא נעניק משום שאנו יורשי ממלכת השמים וכל שיש לבורא שייך לנו.

"ישנם אלה אשר מעניקים מעט מהכמות הרבה שמצויה בידם ~ והם מעניקים זאת למען הכרה ותשוקתם הנסתרת הופכת את מתנתם ללא טהורה. וישנם אלה שיש להם מעט והם מעניקים את הכל. אלה הם המאמינים בחיים ובשפע החיים, ואמתחתם לעולם אינה ריקה…".