מה זה הדבר הזה המכונה עצמי?

מאת ד"ר ג'ון סולר
מאנגלית: סמדר ברגמן

הרצאה שניתנה בכינוס בנושא

"פסיכולוגיה, רוחניות והאבולוציה של ההכרה"

בסנטה מוניקה, 1998

כמרצה באוניברסיטה, דיברתי די הרבה בפני קהל, אבל זה מדהים אותי כיצד כל הרצאה חדשה שעליי לתת מצליחה עדיין לעורר בי …. חרדה מסוימת. למעשה, וכאילו כדי להרע את מצב העניינים, בשבוע שעבר ערכתי חזרה להרצאה בבית, וכלבי גריפין קם באמצע שדיברתי והקיא על השטיח.

אני מקווה שזה לא יקרה כאן היום. אבל אפילו אם גריפין לא היה 'מבאס' אותי כך, אני בטוח שעדיין הייתי חווה חרדה מסוימת. דבר שמזכיר לי ציטטה של סטיב אלן:

"המוח מתחיל לעבוד ברגע שאתה נולד,

ולא עוצר עד אשר אתה קם לנאום".

למעשה, הציטטה הזאת רלוונטית למדי לנושא שאני עומד לדבר עליו בעוד כמה דקות. אבל ראשית, אני תוהה כמה אנשים כאן הם רופאים, פסיכותרפיסטים? (כמעט כל הקהל מרים את ידו). וכמה מודטים? (שוב, כמעט כולם). אם לפני עשר שנים היינו שואלים קבוצה של רופאים האם הם מודטים, קרוב לוודאי שהיינו רואים הרבה פחות ידיים מונפות. אני חושב שזה נהדר שלמסורות המזרח השפעה רבה כל כך על הפסיכולוגיה המערבית. אני חושב שזה מסמל שינוי אבולוציוני במוח האדם.

לכן, כדי להתחיל, אני רוצה שנעשה מדיטציה מודרכת, קצרצרה, בת דקה. שבו בבקשה בנוח בכיסא ועיצמו עיניים. השתמשו בכל טכניקה שאתם אוהבים כדי לנקות את ראשכם מעט… פשוט הרגיעו את מודעותכם… היו מודעים בעודכם מאזינים לקולי… אני עומד לומר מילה, ובתגובה למילה הזאת, הניחו לדימוי או לתחושה לקפוץ לתוך המודעות שלכם…. כל דימוי או תחושה שהם… המילה היא… 'עצמי'… שימו לב מה נכנס למודעות שלכם כאשר אתם שומעים את המילה… 'עצמי'….

כאשר אתם פוקחים את העיניים, נסו להחזיק בחוויה… אני אוהב טכניקות מדיטציה המשתמשות בדימויים ספונטניים, מכיוון שהן מאפשרות לתת-מודע לדבר אלינו, בדומה לחלומות. כעת, איני יודע איזו חוויה יצרה המילה 'עצמי' אצל כולכם. אך תהיה החוויה אשר תהיה, השאירו אותה בבקשה בהכרתכם בעודי ממשיך בהרצאה. אולי כתבו אותה ומאוחר יותר בזמן ההפסקה דברו עם אנשים אחרים על מה שהם חוו. גם אם מה שראיתם או הרגשתם נראה מעורפל, פשטני, או לא רלוונטי. אפילו אם לא ראיתם דבר. זה בסדר. קרוב לוודאי שיש שם משהו חשוב. השוו את מה שחוויתם לרעיונות שאזכיר לגבי הדבר הזה המכונה 'עצמי'. השתמשו בחוויה שלכם כדי להבין את העצמי.

כאשר פנו אליי לראשונה בנוגע לכינוס זה, הצעתי את האפשרות שאדבר על התפיסות המזרחיות והמערביות בנוגע לעצמי [the Self]. זה נראה כמו רעיון טוב בזמנו. אך לאחר מכן, כאשר חשבתי על זה, נכנסתי במהרה לפאניקה. האם אין "העצמי" אחת מהדילמות הקונספטואליות המרכזיות של הפילוסופיה המערבית והמזרחית? והנה אני מציע להתמודד עם משימה אנציקלופדית זו ב-45 דקות. אם מצעד ההוגים האינטלקטואליים עדיין לא הצליח להגיע לתשובה לגבי הדבר הזה המכונה 'עצמי', איזה סיכוי יש לי?

אז נרגעתי מעט כשהבנתי שאני לא חייב להיצמד לעצמי המשכיל הכפייתי שלי. אני לא חייב להיות מקיף באופן מושלם. אני יכול רק להזכיר כמה רעיונות לגבי הדבר הזה המכונה 'עצמי'. לספר אולי כמה בדיחות או אנקדוטות… אולי כמה סיפורים. זה עזר לי להירגע – במיוחד החלק בנוגע לסיפור הסיפורים. בייחוד אני אוהב סיפורי זן וטאואיזם. למעשה, כיום רוב העבודה שלי בפסיכולוגיה המערבית/מזרחית מוקדשת לאתר האינטרנט שלי, שאותו אני מכנה בחיבה "סיפורי זן שתוכל לספר לשכניך". מה שמעניין במיוחד בנוגע לסיפורים האלה הוא כיצד המבקרים מגיבים אליהם.

הרשו לי להתחיל באחד מהסיפורים האלה:

הקיסר היה חסיד הבודהיזם. הוא קרא כל מה שהצליח למצוא, הוא דיבר עם פילוסופים ועם נזירים על הנושא, והוא אפילו ניסה לכתוב. יום אחד הוא שמע שמאסטר זן מפורסם מבקר בעיר. ולכן, באופן טבעי, מהיותו הקיסר, הוא ביקש מהמאסטר לבוא ולבקרו בארמון. הוא הגיש למאסטר סעודה מצוינת וביצע טקס תה אלגנטי ביותר. כל העת, היה המאסטר שקט ורגוע, כפי שמצופה ממאסטר זן – אבל הקיסר נשך את לשונו. הוא רצה לפשפש במוחו של האיש בנוגע לזן. לכן, לבסוף, בעודם שותים את התה, הוא שבר את השתיקה: "מאסטר, על פי הזן, מהו העצמי?"

המאסטר הרים לרגע את עיניו מכוס התה ואמר: "אני לא יודע", והמשיך ללגום בדממה.

זהו זה! סוף הסיפור! כעת לא אהיה מופתע אם הקיסר היה קצת "מבואס". אחרי הכל, זהו מאסטר זן מפורסם, ישות נאורה באמת. והוא לא יודע מה זה העצמי? נו באמת! אז אולי הוא באמת לא כל כך נאור. אולי הוא באמת לא יודע. לכל הפחות הוא כנה. או אולי הוא כן יודע, אבל נוהג כמאסטר זן טיפוסי. אולי זה שיעור לקיסר – ענווה בפני העצמי הנצחי. או אולי תשובתו הסתומה כוונתה שאף אחד אינו יודע מהו העצמי, מכיוון שהעצמי הוא בלתי-ידוע באופן בסיסי, מסתורין. לא ניתן להסבירו באופן אינטלקטואלי. זה מאוד "זן". או, אם אנו חושבים על מה שהוא אמר למעשה – "אני לא יודע" – הוא למעשה אומר לנו שהוא כן יודע משהו. הוא יודע "לא". אהה! אולי זהו זה. הנתיב אל העצמי הוא באמצעות ה"לא" – תהליך השלילה, ההסרה, שחרור ההתקשרויות. גם זה מאוד "זן".

אז נראה שיש לנו כמה אפשריות לגבי כוונתו של המאסטר. כמובן, בהיותו מאסטר זן מסתורי, קמוץ-שפתיים באופן טיפוסי, הוא לא אומר לקיסר איזה אפשרות היא הנכונה. הוא משאיר זאת בידי הקיסר. וזו עוד אפשרות, נכון? "מהו העצמי?" היא שאלה שאתם צריכים לשאול את עצמכם. זו ידיעה סובייקטיבית טהורה. אולי הפניית השאלה אל העצמי האישי היא המגלה את התשובה על העצמי האישי.

אני לא יודע בקשר אליכם, אבל הראש שלי כבר מסתחרר. בנקודה זו, בעודי מתכונן להרצאה, לקחתי אספירין ושכנעתי את עצמי שאני פשוט חייב לעשות מחקר קצר. אם השאלה והתשובה בנוגע לדבר הזה המכונה עצמי תלויה בי – כפי, וכך אני משער, הציע מאסטר הזן – עליי לנסות לחקור אותה באופן אישי, לערוך ניסויים.

תחילה ניסיתי לשבת מול המראה ולמדוט. ניסיתם את זה פעם? זה היה מוזר מאוד, בדרך נרקסיסטית ומפותלת כלשהי. לאחר כחמש דקות, לא יכולתי לומר מי נועץ עיניים במי, האם העצמי שלי יושב בתוך המראה או מחוצה לה. זה היה מאוד מבלבל.

אז ויתרתי, ובעודי מתאושש, כלבי גריפין – טרייר מעורב – נכנס לחדר. לפתע זכרתי זן קואן ישן. האם לכלב יש טבע בודהיסטי? שזה, קרוב לוודאי, דומה לשאלה האם לכלב יש עצמי. "גריפין!" קראתי לו. הוא הגיע והתיישב מולי.

"גריפין, יש לך עצמי?" הוא נראה מעוניין, ונעץ בי את עיניו.

"גריפין!" אמרתי בהתלהבות רבה יותר, "יש לך עצמי?" עכשיו הוא ממש נעץ בי את עיניו, ואני ידעתי שעליתי על משהו.

"גריפין!!", אמרתי, בהתלהבות שהתגנבה זו הפעם הראשונה לקולי. "הראה לי את העצמי שלך!" הוא נבח, ליקק את שפתיו, ורץ לקערה שלו שבמטבח. עצמי… ארוחת צהרים… זה הכל אותו דבר בשביל גריפין. אז הלכתי בעקבותיו למטבח והגשתי לו קערת בונזו.

ובכן, שני כישלונות עד כה. המראה, הכלב. מה הלאה? כשאתה נמצא בספק, חזור למה שאתה יודע. אני עושה מחקר רב במה שאני מכנה 'סייבר-פסיכולוגיה'. מהו הדבר הזה המכונה העצמי? מדוע שלא אחפש באינטרנט, באוטוסטרדת המידע? אפשר למצוא הכל באינטרנט, נכון? ויש אנשים שחושבים שהאינטרנט מהווה את השלב הבא באבולוציה של המוח האדם והעצמי.

הדלקתי את המחשב, התחברתי, ומיד פניתי למנוע החיפוש 'אלטה ויסטה'. הכנסתי את מילת המפתח 'עצמי' ולחצתי על לחצן החיפוש. בתוך שניות, לאחר סריקה שוצפת של כל 'הסייבר-ספייס' (טוב, למעשה רק כארבעים אחוזים, אבל זו באמת טריטוריה גדולה), המנוע חזר עם תשובה… 2.5 מיליון 'פגיעות'! נראה שהעצמי נמצא בכל מקום! אולי יש לזה משמעות. או אולי אני צריך לצמצם את החיפוש שלי. אז הכנסתי את מילות המפתח 'העצמי האמיתי'. הפעם קיבלתי 11,000 'פגיעות'. יותר טוב. אני בכיוון הנכון. מה בנוגע ל'מהות העצמי'? מנוע החיפוש המהם וחזר עם 245 'פגיעות'. עכשיו אני בטוח מתביית על המטרה. יכולתי לראות שזה הכיוון הנכון מכיוון שרוב התשובות כללו אתרים המוקדשים לפילוסופיה, לפסיכולוגיה ולשירה – אף על פי שהופיע גם אתר ששמו "התמודדות עם שלשול אצל הנוסעים בדרכים". לא, באמת! למעשה, אולי יש כאן קשר. ככלות הכל, כאשר נשאל פעם מי הוא הבודהה, ענה מאסטר זן דגול: "קקי יבש". מצד שני, אולי תוצאות מנוע החיפוש החריגות הללו משמעותן שהחיפוש אחר העצמי יכלול גם תקלות ודרכים ללא מוצא. אבל זה לא יעצור אותי. לבסוף, הכנסתי את מילות המפתח "העצמי האמיתי והמהותי" ולחצתי על לחצן החיפוש. פעם נוספת נכנס אלטה ויסטה לתוך הטריטוריה העצומה של המידע האלקטרוני וחזר עם… אפס תוצאות. כלום! הריק! לא ניתן למצוא את העצמי האמיתי והמהותי בשום מקום, ובכן לא בסייבר-ספייס לכל הפחות.

אז החיפוש באינטרנט היה יעיל רק באופן שולי. כדי להתכונן להרצאה, דומה שעליי לחזור לרעיון המקורי שלי ולסכם את מה שאני יודע על העצמי בפילוסופיה ובפסיכולוגיה. מה הן התפיסות השונות לגבי העצמי? כיצד תפיסות אלה קובעות איך אנו חושבים על הפסיכותרפיה ועל התפתחות העצמי? אני לא הולך להעמיד פנים שהסיכום שלי של התפיסות הללו הוא כולל או מוחלט. מה שאומר היום הוא חדש וטוב, אבל מה שהוא טוב אינו חדש ומה שהוא חדש אינו בהכרח טוב. הקטגוריות שאזכיר הן רק כמה רעיונות בנוגע לעצמי. וקרוב לוודאי שהן אפילו לא תפיסות ברורות. הן חופפות ומתמזגות זו עם זו. הן היבטים שונים של הדבר הזה המכונה עצמי. אין זה משנה כיצד אנחנו חותכים את העוגה, זו עדיין עוגה.

בעודנו חושבים על התפיסות הללו, עלינו לזכור אזהרה מפילוסופיית הזן לגבי המגבלות של הדיבור והאינטלקטואליזציה לגבי טבעו של העצמי וההכרה. המשגה (קונספטואליזציה) משמעותה הבחנה בין דבר זה לדבר אחר – תהליך שאינו, קרוב לוודאי, הנתיב הטוב ביותר להבנת העצמי. טאואיזם גורס שברגע שצעדנו את הצעד הראשון בחלוקת האחד לשניים, תמיד יבואו בעקבותיו עוד ועוד הבחנות, עד שנגיע לעשרת אלפים דברים. בעולם האינטלקטואליזציה, אלה הן קטגוריות בתוך קטגוריות, הבחנות על הבחנות, אבל בסופו של דבר הן אותו הדבר – יהיה הדבר אשר יהיה.

פילוסוף למד זן במשך שנים רבות. כאשר הגיע לבסוף להארה, הוא הוציא את כל ספריו אל החצר ושרף אותם.

או הנה סיפור זן שהוא אחד מהאהובים עליי.

מאסטר זן נודע אמר שההוראה הגדולה ביותר שלו היא זו: בודהה הוא ההכרה שלך עצמך. נזיר אחד כל כך התרשם מרעיון מעמיק זה, שהחליט לעזוב את המנזר ולהתבודד בטבע ולמדוט על תובנה זו. הוא בילה עשרים שנים כנזיר מתבודד, חוקר את התפיסה הדגולה. יום אחד הוא פגש נזיר אחר שנדד ביער. מהר מאוד גילה הנזיר המתבודד שהנזיר האחר למד אף הוא מאותו מאסטר זן. "אנא, אמור לי מה אתה יודע על התפיסה הדגולה ביותר של המאסטר", הוא ביקש מהנזיר. עיניו של הנזיר אורו: "אה, המאסטר היה מאוד ברור בקשר לזה. הוא אומר שההוראה הגדולה ביותר שלו היא: בודהה הוא לא ההכרה שלך עצמך".

בכל נקודה שהיא אנו צריכים להיות מוכנים להניח אפילו לרעיונות ולתפיסות היקרים ביותר שלנו. אנו יכולים אפילו להפוך רעיונות אלה על פיהם, ואז להפכם שוב. קרוב לוודאי שכדאי לזכור זאת גם בנוגע לפסיכותרפיה. עשו זאת ללא זיכרון או תשוקה, כפי שבִּיוֹן מציע. אולי האבולוציה של ההכרה והטרנספורמציה של העצמי מחייבות השתחררות מהיתפסות לחשיבה זו או אחרת.

העצמי כמבנה

לאחר שאמרתי זאת, הרשו לי להזכיר את התפיסה הראשונה של העצמי – העצמי כמבנה. כשהייתי ילד, הייתה לי קופסה מלאה במקלות עץ באורכים שונים, וגלגלי עץ עם חורים בצדדים. ניתן היה להחדיר את המקלות לתוך הגלגלים ולבנות מבנים מורכבים בצורות, בגדלים ובצבעים שונים. ניתן היה לבנות בניינים ומגדלים, או צורות מופשטות שנראו כמו מולקולות.

כך אני חושב על תפיסת העצמי כמבנה. העצמי הוא קונסטלציה מורכבת של זיכרונות, גישות, רעיונות וייצוגים משולבים – יהיו המונחים שתרצו להשתמש בהם אשר יהיו. זה מודל של ברגים ומוטות המייצג את העצמי שהיה מודל פופולרי מאוד בפסיכולוגיה המערבית, שההשראה לו הייתה ללא ספק תפיסות המבנה האטומי והמולקולרי של הפיזיקה הקלאסית. אנו יכולים לחשוב על מטרת התרפיה, כמו גם על התפתחות העצמי, כהתפתחות של מבנה (קונסטלציה) נרחב, גמיש, מאוזן, מקיף ומשולב יותר. העצמי הבריא משמעותו שלמבנה שלו יש אחדות.

אחד הסיבוכים של מודל זה של העצמי-כמבנה הוא היכן להציב את הרגש. אנו יכולים לחשוב עליו פשוט כעל מודל נוסף המוטמע בתוך המבנה. מצד שני, תאוריטיקנים מסוימים אוהבים לדבר על "הגוון הרגשי" של המבנה, כאילו שהרגש אינו באמת יחידה בתוך המבנה הזה, אלא תכונה או צביון אשר מוחדר לתוך מבנה זה. אלה הצבעים השונים של המקלות והברגים, ולא המבנה שלהם. אז המטרה של התרפיה וההתפתחות היא הערכיות החיובית של התכונות הרגשיות הללו. במילים פשוטות: להרגיש טוב, להיות מאושר. כפי שהדאלי לאמה אמר, מטרת החיים היא שמחה.

ההבחנה בין החלקים והתכונות כמרכיב מהותי של הדברים היא למעשה ויכוח ישן בפיזיקה שהיה קיים כבר אצל היוונים. האם המציאות מורכבת מיחידות (אטומים, אלקטרונים, נויטרונים), או מיזוג של תכונות (כגון 'קסם' ו'מוזרות')? אולי שניהם נכונים. אולי העצמי מורכב הן ממבנה והן ממיזוג של תכונות. בקטע בידור שהוצג בטלוויזיה, מתווכחים שני קומיקאים בנוגע למיכל תרסיס חדש ומסתורי. האם זה חומר ניקוי לרצפה? האם זה זיגוג לקינוח? הפתעה, הקריין אומר, זה גם חומר ניקוי לרצפה וגם זיגוג לקינוח! אף על פי שדומה שזוהי סתירה, אולי העצמי הוא גם מבנה וגם מיזוג של תכונות. בדומה לכך שהאור פועל הן כגל והן כחלקיקים.

סיבוך נוסף של תפיסה זו של העצמי-כמבנה היא שמבנים הם למעשה תהליכים הנמצאים בקצב איטי של שינוי. ברור שמבנה המקלות והברגים נראה יציב, אבל במשך הזמן הוא שוקע מעט, חלק מהחיבורים מתרופפים ונפתחים, או מישהו עשוי לבוא ולארגן אותם מחדש, להוסיף, או לשבור. מבנים משתנים. עצים והרים משתנים. אנשים משתנים. לעולם איננו צועדים לתוך אותו נהר פעמיים. הגאות והשפל הנצחיים הם הטאו. מבנה וצורה ניצבים על פני השטח של תהליך חסר-צורה. אולי מטרת התרפיה והאבולוציה היא לקבל שינויים אלה ולזרום עמם במקום להלחם בהם. לנסות ולא להיצמד לאשליית המבנה.

סיפור טאואיסטי מספר על אדם זקן שנפל במקרה לנהר ונסחף למפל גבוה ומסוכן. עוברי אורח חששו לחייו של הזקן. באורח נס, הוא הגיח חי וללא פגע בתחתית המפל. אנשים שאלו אותו כיצד הצליח לשרוד. "לא נאבקתי", הוא אמר. "התאמתי את עצמי למים ופשוט זרמתי עמם".

אז הרעיון של העצמי-כמבנה הופך מורכב על ידי העובדה שהמבנים האלה הם באמת תהליכים הנמצאים בשינוי איטי. אבל הרשו לי להדגיש שישנם מבנים ואפילו בנסיבות הטובות ביותר – כמו בפסיכותרפיית מציאות אפקטיבית – מבנים אלה (במסגרת הזמן של המודעות האנושית הרגילה) עדיין משתנים באיטיות. פסיכותרפיה עמוקה מחייבת זמן כדי לרפא נפש פתולוגית. פסיכותרפיסטים מצוינים העוסקים בפסיכותרפיה ארוכת-טווח הם בעלי תכונות רוחניות המאפשרות לשינוי ארוך-טווח זה להתרחש – תכונות של כבוד, סבלנות וחמלה.

העצמי כמודעות

כעת בואו נבחן דרך שונה לחשוב על העצמי – מה דעתכם על העצמי כמודעות? זהו הרעיון שהעצמי האמיתי אינו דבר או אובייקט או מבנה, אלא תהליך של התבוננות, מודעות טהורה, תודעה. זו תופעה מפותחת מאוד במסורות המזרח, בייחוד באסכולות המדיטציה.

התפתחות מעניינת באבולוציה היא שאנו בני האדם דומה שפיתחנו סוג ייחודי של מודעות: מודעות-עצמית. אנו יכולים להפוך מודעים לעצמנו. יש לנו את היכולת להתבוננות-עצמית. הפסיכותרפיסט חובר לאותו מרכז מתבונן של מודעות המטופל, במטרה לעזור לו לחקור את עולמות הנפש הפנימיים שלו. פסיכותרפיה היא הרחבת הטווח של המודעות העצמית. היא מסייעת לנו להתבונן במה שקודם לכן לא היה גלוי. היא הופכת את הלא-מודע למודע. מכיוון שאנו יכולים להפוך מודעים לרבים, אם לא לכל ההיבטים של העצמי-כמבנה, תיאוריטיקאנים מסוימים מאמינים שמודעות טהורה טמונה מעבר למבנה זה. היא מתעלה על המקלות והברגים של העצמי.

במודל זה של העצמי כתופעה מתבוננת, מטרת התרפיה והאבולוציה היא להפוך מודע באופן ברור ומלא יותר – לנקות ולסלק את התפיסות, האמונות והחרדות המעלות אבק ומסתירות ומעוותות את הראייה שלנו כדי שנוכל לראות באמת. זה דומה להתעוררות. הפסיכולוגיה המערבית נוטה להדגיש מודעות בין-אישית – מודעות לעצמנו ולאחרים. מודעות עצמית היא דבר טוב, אבל אנו יכולים לקחת אותה רחוק מדי או לכיוון הלא-נכון. בדומה להתבוננות בעצמך במראה זמן רב מדי. סוליפסיזם היא דרך בודדה ללא מוצא. אתה מאבד פרספקטיבה. יש גם מודעות לאחרים. מודעות לעצמי ביחס לאחרים, בכך עוסקת הפסיכותרפיה, נכון? ואולי האבולוציה של ההכרה גם כן.

אני אוהב את אותן מסורות מדיטציה מזרחיות אשר מכוונות את המודעות לכיוונים אחרים לבד מאל אותו עצמי שנמצא מתחת לעורנו או לשדות הבין-אישיים שלו. מה בנוגע לדברים? האם ההכרה גם כן שם?

לאחר חניכות בת עשר שנים, הגיע תלמיד לדרגת מורה זן. יום גשום אחד, הוא הלך לבקר מאסטר זן מפורסם שהתגורר בעיר אחרת. כאשר נכנס לבית, בירך אותו המאסטר בשאלה: "האם השארת את כפכפי העץ שלך ואת המטריה על המרפסת?" "כן, מאסטר", הוא השיב. "אמור לי", אמר המאסטר, "האם הנחת את המטריה שלך לימין הכפכפים, או לשמאלם?" האורח לא ידע את התשובה, והבין שמודעותו עדיין לא התפתחה לגמרי. לכן נשאר עם המאסטר ולמד זן עשר שנים נוספות.

האם לא יהיה זה מעניין אם ננסה זאת על המטופלים שלנו? "אמרי לי, גברת סמית', על איזה קולב תלית את המעיל שלך בחדר ההמתנה" או "מהו צבע חדר השירותים שבקצה המסדרון?" זו תהיה הערכה מזערית לגבי המודעות שלהם. זה עשוי לגלות עליהם דברים רבים.

בעיה אחת בנוגע להמשגה של העצמי כתהליך של "התבוננות" היא שהיא מעניקה לעצמי תחושה מרוחקת, מנותקת, כמעט זרה. היא צועדת לאחור וצופה. היא לא מחוברת. אני מעדיף לחשוב על ההתבוננות או המודעות הללו כעל משהו קרוב, אינטימי, המשולב לתוך הדבר הזה שהעצמי מודע אליו. במדיטציה, אנו יכולים להתאחד עם הנשימה שלנו, עם מנטרה, עם נר, או עם כל דבר שבו מיקדנו את המודעות שלנו. ניתן לכנות מודעות זו לאנשים אחרים כאמפתיה או כחמלה. זה מיזוג של עצמיים.

דומה שהתפתחות המודעות והעצמי המתבונן שונה מאוד מהתפתחות העצמי-כמבנה. היא אינה כרוכה בבניית מבנה מקלות וברגים, אלא אולי בתהליך של פירוק מבנה זה. הפעלת מודעות טהורה עשויה להיות תהליך של שלילה, הסרה, שחרור, ויתור. זהו תהליך של שיבה. הטאו טה צ'ינג מצהיר זאת בברור רב. לגעת בטאו היא פעולה של שיבה.

יש תרגיל מעניין שקראתי עליו לראשונה בספר של יאלום על הפסיכותרפיה הקיומית. הוא מכונה "תרגיל האי-זיהוי". אתה רושם רשימה של, נאמר, עשר דברים שאתה. דברים חשובים לגבי העצמי שלך. "אני אשת איש… אני אם… אני איש מקצוע… אני אינטליגנטי… אני שאפתן…" וכן הלאה. אז, אחד אחד, אתה מוחק כל פריט ברשימה הזאת ומנסה לדמיין כיצד תהיה ללא היבט זה של העצמי. כאשר כל הפריטים נמחקו, מה נשאר? מי או מה אתה כאשר כל ההיבטים של העצמי-כמבנה שלך הוסרו. אתה חוזר למודעות טהורה, להכרה טהורה. זהו עצמי ללא תוכן. יש שיאמרו שזהו "לא-עצמי". אולי אנו מגיעים לעצמי האמיתי על ידי כך שאנו עוברים דרך אובדן, אבל, יגון, ובאופן פרדוכסלי, דרך אובדן העצמי עצמו.

אני זוכר שקראתי סיפור על משפחה שבה אחד הילדים, ברגע הלידה, היה פגוע מאוד מנטלית. אני לא זוכר את הפרטים הרפואיים של המקרה. אבל הקיום שלו כלל שכיבה במיטה בעיניים פקוחות. דומה היה שהוא מודע, אבל הוא לא יכול היה לדבר או לנוע כלל. רק לשכב במיטה בעיניים פקוחות. ברור שהיה צורך לטפל בו טיפול מלא וקבוע. הוא גדל פיזית, אבל מצבו המנטלי לא השתנה מעולם.

כאשר גדלה אחותו הבכורה והחלה לצאת עם בחורים, היא הייתה מביאה את מחזריה לפגוש במשפחתה – שכללה כמובן, גם מפגש עם אחיה הנכה. באופן טיפוסי התנהגו המחזרים בחרדה, במבוכה או שפשוט "נבהלו" כשראו את האח. אבל יום אחד, הביאה האישה הצעירה חבר חדש שהגיב באופן שונה לגמרי. כאשר צעד לתוך חדר השינה וראה את האח על המיטה, הוא התיישב לצדו. הוא הניח את ידו על כף ידו של האח, ופשוט ישב עמו בשקט. דומה היה שחבר זה חש בנוח פשוט להימצא עם האח. האחות התאהבה בגבר זה ומאוחר יותר נישאה לו, חלקית מכיוון שהוא הבין שאחיה אינו מפלצת או ליקוי כלשהו בהתפתחות האנושית. הוא היה אדם, אמיתי, ייחודי, אנושי כמו כולנו, ואהוב על ידי משפחתו. החבר הבין משהו חשוב לגבי העצמי.

גילוי העצמי כמודעות הוא תהליך של הסרה ושיבה. מיסטיקנים מסוימים מקצינים לעתים רעיון זה. הם אומרים: "אם אאבד את זרועותיי ורגליי, המודעות עדיין קיימת. אם אאבד את זרועותיי, רגליי וגופי, המודעות עדיין קיימת. אם אאבד את זרועותיי, רגליי, גופי ואת המחשבה הזאת ואת כל החשיבה, המודעות עדיין קיימת…" העצמי כמודעות, כהכרה, כתודעה, עשוי להתעלות על העצמי הפיזי והמנטלי. וכאשר אנו חושבים על העצמי בדרך זו – כמודעות המתעלה על האינדיבידואל – דבר מעניין קורה.

לפני כמה חודשים צפיתי בסרט "רוחה של סנט לואיס". יש שם סצינה נהדרת שבה ג'ימי סטיוארט, שמשחק בתפקיד צ'ארלס לינדברג, מדבר עם כומר. מעט ספקן, וגם נבוך, הוא שואל את הכומר מה יקרה אם מטוסו יכנס לסחרור חסר-שליטה ויצלול לקראת התרסקות. האם אלוהים יתערב? האם אלוהים יעזור לו? הכומר אומר: "אני לא יודע אם אלוהים יתערב או לא. אבל אני יודע זאת. אלוהים ידע שהמטוס צולל לקראת התרסקות".

הרעיון של אלוהים כעד הוא רעיון עוצמתי. זהו העצמי המתבונן, העצמי כמודעות טהורה המתעלה על האינדיבידואל. זה "להיות עם". קווייקרים מאמינים שאם מישהו סובל, אין זה משנה היכן הוא, אתה תמיד יכול "להחזיק אותו באור". אתה תמיד יכול להיות מודע לסבלו ופשוט להחזיקו באור של מודעות ולהיות עמו. כפסיכותרפיסט, לעולם אל תפקפק בכוח ההקשבה הפשוטה, המודעות, האמפתיות, במתן תוקף לסבלו של המטופל. זוהי האמפתיה והחמלה המרפאות של העצמי שמתעלות אל מעבר לגבולות העצמיים האינדיבידואליים.

העצמי כנעלה [The Self as Transcendent]

רעיון זה של העצמי כנעלה כבר עלה כמה פעמים, אז בואו נהפוך אותו לדרך השלישית שבאמצעותה ניתן להמשיג את העצמי. יש לנו עצמי-כמבנה, עצמי-כמודעות, וכעת עצמי-כנעלה. אנו יכולים לחשוב על העצמי כנעלה בכמה דרכים. אם אנו חושבים על עצמי כמבנה, העצמי כנעלה הוא השלם הגדול יותר מסך כל חלקיו. הוא הדבק או המכל המחזיק את הכל יחד, העיקרון המארגן היסודי, המקור, הקרקע שמאחדת את כל היבטי העצמיות. אבולוציה ופסיכותרפיה הן המימוש של העצמי הנעלה, ההוליסטי הגדול יותר הזה. אנו יכולים גם לחשוב על העצמי הנעלה כעל מודעות טהורה הנמצאת מעבר לעצמי כמבנה. אולי "זה" אכן הדבר שמחזיק את הכל יחד.

מטפורה אחת שתמיד אהבתי על העצמי היא שהוא כמו גל באוקיינוס. הוא נראה ישות נפרדת ומובדלת, אך הוא צורה אשר עולה, עוברת דרך, ובסופו של דבר חוזרת אל הגוף הגדול יותר, חסר-הצורה שלמטה. האבולוציה של ההכרה והפסיכותרפיה כרוכה בהבנה של חיבור זה אל המקור. המילה "דת" [religion] נובעת מהמילה הלטינית re-ligare שמשמעותה, "להיקשר לאחור". אמרה יפנית עתיקה אומרת:

לפעמים אני מרחם על עצמי, כאשר כל העת אני נישא על ידי רוחות גדולות על פני השמיים.

להתנגד להבנה שהאחד בא מתוך העצמי הנעלה וחוזר אליו הוא סוג של מחלה. זהו פיצול וחילוק המודעות. וודי אלן אמר:

לא אכפת לי למות… כל עוד איני צריך להיות שם כשזה קורה.

העצמי כהתגשמות [Self as a Manifestation]

עם רעיון זה של העצמי-כנעלה מגיעה תפיסת-בת מעניינת: העצמי-כהתגשמות. העצמי האינדיבידואלי הוא ייצוג, התגשמות של עצמי נעלה, גדול יותר. התנ"ך אומר לנו שאלוהים ברא את האדם בצלם אלוהים. מורי זן שואלים אותנו: "כיצד נראו פניך לפני שהוריך נולדו?" אנו יכולים לראות את היקום כגרגר חול. העצמי הנעלה מוחדר או קורן דרך העצמי האינדיבידואלי. אולי ההתגשמות היא הייצוג המלא. ואולי לפעמים היבטים מסוימים של העצמי הנעלה זוהרים דרך כל עצמי אינדיבידואלי.

כפי שאמרתי קודם, בשנים האחרונות עסקתי במחקר רב ובכתיבה על הסייבר-ספייס. זה מרתק לחשוב על האינטרנט כעל ייצוג של ההכרה האנושית הקולקטיבית ועל מקום שבו יכול הפרט להגשים את עצמו. סייבר-ספייס הוא מבנה מורכב עד אינסוף של מידע ורעיונות חסרי-גבול באופן התרחבותם. האם הוא יהיה התגשמות או חלקית שלמה של ההכרה האנושית הקולקטיבית? האם זו במה חדשה באבולוציה של המודעות האנושית? וכיצד יכול האדם האינדיבידואל לבחור להגשים את עצמו במודעות סייבר-ספייס קולקטיבית זו? בקהילות המולטי-מדיה שבאינטרנט, אתה יכול להציג את עצמך בכל אופן שתרצה, בכל זהות או אישיות שתרצה. אתה יכול אפילו לבחור כל הופעה חזותית שתרצה, תמונה או צלמית שייצגו אותך – בין אם באגס באני, המונה ליזה, הירח, משולש, כל דבר. צלמית-עצמית זו מכונה "אוואטר", שהוא המונח ההינדי להופעה שאלים בוחרים להציג את עצמם באמצעותה על כדור הארץ. אולי בסייבר-ספייס, אנו רואים התממשות של התהליך האלוהי של החיפוש אחר העצמי הנעלה, תוך כדי מציאת דרכים חדשות להגשים את העצמי האינדיבידואלי.

העצמי כעשייה (נכונות/הוויה)

אוקיי, חתכנו את עוגת העצמי בארבע דרכים עד כה. בואו נוסיף רק עוד אחת. מה בנוגע לרעיון הזה: העצמי כעשייה, כמניע, כיוזם פעולה. זהו הכוח או האנרגיה המניעים אותנו בנתיב החיים שלנו. נשמע טוב, אבל צצה בעיה כאשר אנו מתחילים לחשוב ולהתנהג כאילו העצמי הוא עושה פנימי, כישות או כמרכז בתוכנו שגורם לנו לפעול. היכן בתוך הפרט נוכל לאתר יוזם פעולה זה? האם יש גרעין קטנטן הנמצא על גבי לוח הפעלה שבתוך ראשנו? הפסיכולוגיה אינה יכולה למוצאו.

אולי, במקום זאת, העצמי "הוא" עשיית דבר-מה. ויש פעולות ומחשבות ללא שחקנים או הוגים פנימיים נסתרים. למעשה, האבולוציה של ההכרה והפסיכולוגיה עשויה להיות היכולת להניח בצד את אותה אשליה של ישות-עצמית פנימית שגורמת לנו לעשות, לחשוב, ולהרגיש. מורה הזן דוֹגן אמר שלחקור זן משמעותו לחקור את העצמי, ולחקור את העצמי משמעותו לשכוח את העצמי.

שני נזירים מדברים. אחד מהם מתרברב שהמורה שלו מפותח כל כך מבחינה רוחנית, שהוא יכול לצוף באוויר בעת המדיטציה. הנזיר האחר אומר: " גם המורה שלי רוחני מאוד. כשהוא רעב, הוא אוכל. כשהוא עייף, הוא ישן".

ההתפתחות של העצמי-כעשייה היא פשוטה לביצוע – לפעול בקלות ובספונטניות על פי הרגע, לפעול בקלות ובספונטניות על פי טבעו הבסיסי של האדם. כאשר ביקשתי מכלבי גריפין להראות לי את העצמי האמיתי שלו – והוא ליקק את שפתיו ורץ אל קערתו – הוא אכן ענה על שאלתי. פסיכותרפיה והתפתחות ההכרה כוללות שחרור העצמי-העושה מהמטען העודף של הגרעין השתלטן יתר על המידה, המודע לעצמו. הן כוללות שחרור העצמי-העושה מהחרדות, הדאגות, הספקות והתהיות הניצבים מעלינו עם אלה וחוסמים ספונטניות. "המוח מתחיל לעבוד ברגע שאתה נולד, ולא מפסיק עד אשר אתה קם לנאום". הנה אחד מסיפורי הזן האהובים עליי.

אדם טרוד ניגש למאסטר זן. "אנא, מאסטר, אני מרגיש אבוד, מדוכא. אני לא יודע מי אני. בבקשה, הראה לי את העצמי האמיתי שלי!" אבל המורה רק הביט הצדה מבלי להגיב. האיש החל להתחנן, אבל עדיין המאסטר לא השיב. לבסוף ויתר האיש בתסכול, וקם לעזוב. באותו רגע קרא לו המאסטר בשמו: "היי, ג'ו!" "כן!" אמר האיש והסתובב. "הנה הוא!" הכריז המאסטר.

אני לומד פסנתר מזה כשנתיים. זה אחד הדברים הקשים ביותר שניסיתי לעשות מעודי. הידיים שלי נוקשות מדי. אני נוטה להתאמץ יותר מדי ואני יותר מדי מודע-לעצמי. אבל לפעמים יש רגעים – נגני ג'אז מכנים זאת "זרימה" – כאשר אני רק מנגן, בקלות ובשטף. זה העצמי-העושה המנגן. זה נפלא. לרוע המזל, באמצע אותה זרימה, קול קטן מדבר בראשי. "היי! אתה מנגן בפסנתר!" וזה הורס הכל. אותו הדבר קורה בעת המדיטציה. הקול הקטן אומר: "היי! זוהי מודעות טהורה!" באבולוציה של העצמי-כעשייה, הקול הקטן הזה מתפוגג ונעלם.

איני רוצה להדגיש הדגשה יתרה את "העשייה". בתרבות המערבית שלנו, יש לנו יותר מדי שאפתנות בנוגע לעשייה ולהשגת יעדים. אולי מונח טוב יותר הוא "נכונות".

כאשר הייתי סטודנט, לקחתי קורס אצל ת'ומס אלטיזר. הוא היה נודע מאוד בשנות השישים בגין הפילוסופיה שלו על האתיאיזם הנוצרי, ופעם כמעט ובוצע בו לינץ' על ידי קהל מכיוון שהוא דיבר על כך שאלוהים מת. הוא היה כריזמטי ומוזר למדי – עם עיניים בוערות באש ושיער אפור שתמיד היה פרוע, כאילו הרגע עברה עליו סופה מטפיזית. יום אחד אחר הצהרים הלכתי למשרדו כדי לדון בעבודה הגמר שלי. הדיון נסב אל ניטשה, שהיה אחד מהפילוסופים האהובים על אלטיזר. הוא דיבר בלהט רב כל כך על התפיסה של ניטשה על ה"הרצון לעוצמה" שאפילו הספקן הגדול ביותר היה נכנע. מכיוון שמטבעי אני אופוזיציונר, החלטתי לקרוא מעט תגר על אלטיזר. בהסתמכי על הרקע שלי כסטודנט לפסיכולוגיה, הזכרתי את העובדה שניטשה לקה בסכיזופרניה בעשר השנים האחרונות לחייו –  כתוצאה מהזנחת מחלת העגבת. כיצד תוכל ליישב את הפילוסופיה של ניטשה עם עובדה זו? כיצד אתה מתחשב בעובדה שהוא היה משוגע לגמרי?

אלטיזר הביט הישר בעיני ואמר: "אולי היה לו רצון לכך".

מה זה צריך להביע? האם זה כמו לרצות את מה שדן ראת'ר יאמר בטלוויזיה, או שיהיה טורנדו במדינה השכנה, או את העובדה שנולדת? איך אתה גורם לדברים אלה להתרחש בעזרת הרצון? אולי העצמי כעשייה הוא, ברמה עמוקה יותר, העצמי של הכוח או של האנרגיה של הרצון. הרצון של העצמי. הרצון של החיים ושל ההוויה. זו בחירה ומתן תוקף למה שאתה – אפילו אם מה שאתה או מה שאתה עושה אינו תמיד מהנה. יום אחד בעת הנהיגה הביתה, שמעתי ברדיו שיר מעניין, שפורסם באוסף שנכתב בשמה של ברבי – אתם יודעים, הבובה. הנה השיר של ברבי (ציטוט חופשי):

בודהה אומר שהקיום הוא ריקנות ושאין עצמי.

אני מסכימה, אבל אני תוהה מדוע אדם עם כרס כל כך שמנה

יצטלם ללא חולצה.

ברבי מבינה את טבעו של העצמי. היא גם קצת שחצנית. אבל זו ברבי. זה מה שברבי עושה, וזוהי ברבי. זה טבעה. העצמי של האדם הוא טבעו של בודהה, ואפשר שאין זו שאלה רלוונטית, לתהות האם טבע זה הוא טוב או רע.

שני נזירים רחצו את קערותיהם בנהר כאשר הבחינו בעקרב שנפל למים ועמד לטבוע. אחד הנזירים מיהר לאסוף אותו והניח אותו על הגדה. בעשותו זאת, הוא נעקץ. הוא המשיך לרחוץ את קערתו ושוב נפל העקרב למים. הנזיר הציל את העקרב ושוב נעקץ. שאל אותו הנזיר האחר: "ידידי, מדוע אתה ממשיך להציל את העקרב כאשר אתה יודע שזה מטבעו לעקוץ?"

השיב הנזיר: "מכיוון שזה מטבעי להצילו".

אחד מהקוראים שביקר באתר וקרא סיפור זה שלח לי אי-מייל וכתב: "כנראה שטבעו של הנזיר לא כלל אינטליגנציה רבה. למה הוא לא השתמש בקערה שלו כדי להוציא את העקרב!"

מסקנה (?)

אז זהו זה. אלה הן כמה דרכים להמשיג את העצמי – כמבנה, כמודעות, כנעלה, כהגשמה, כעשייה, כהוויה. התפיסה של העצמי דומה מעט לתפיסה של האנרגיה. אנחנו מדברים עליה כל הזמן, אנו רואים את ההשפעות שלה סביבנו, אנו מנסים לתפעל אותה. אבל אף אחד אינו יודע בדיוק מהי. זהו היסוד שאיננו יכולים להבין לגמרי. יום אחד באוניברסיטה פגשתי באחד מעמיתי, פיזיקאי, בחדר השירותים. "אז, ג'ורג'", אמרתי כשעמד מול המשתנה, "מה זו בדיוק אנרגיה?" הוא חשב במשך כמה שניות, ואמר ביובש: "היכולת לעשות עבודה". ואז סגר את הרוכסן ויצא.

ג'ורג' הוא מעט פרגמטי. אבל אולי יש בזה משהו. מהי אנרגיה? היכולת לעשות עבודה. מהו העצמי? כאתה עייף, לך לישון. כשאתה רעב, תאכל. פרויד עשוי לומר: "לעבוד ולאהוב". אז אולי התשובה לחידת העצמי היא פשוטה למדי. התפיסות שלנו הן המורכבות, כמו מגדל בבל שבו כולם דיברו שפות שונות ולא הבינו אלה את אלה. אנו זקוקים למתרגם שפות אוניברסלי מסגנון "מסע בין כוכבים". אנו צריכים שהמגדל יתמוטט.

התפיסה של העצמי דומה למבחן האולטימטיבי, שגורם לנו לחפש אחר העצמי, שגורם לנו לעשות דברים טיפשיים כגון לנעוץ עיניים במראות, לתשאל כלבים ומחשבים. העצמי האמיתי היחיד שתמצאו בפסגת הר הוא העצמי האמיתי שתביאו לשם. אבל זה בסדר. אנו בני האדם שואלים שאלות. אנו מחפשים. זה טבענו. זה מה שאנו היינו צריכים לעשות כדי להבין בסופו של דבר שאנו לא צריכים לעשות את זה.

במדיטציה הקצרה שעשינו בתחילת ההרצאה, החוויה שלכם – מה שראיתם או חשתם – הייתה אצבע מצביעה. אולי היא הצביעה לכיוון משהו שדיברתי עליו. אולי היא הצביעה למקום אחר. לכל כיוון אליו היא הצביעה, כיוון זה הוא הנכון ביותר עבורכם, יותר נכון מכל מה שאמרתי היום.

ולסגירת המעגל, נחזור לכוס התה שהגיש הקיסר… מהו הדבר הזה המכונה עצמי?

אני לא יודע.