לרפא את פצע האם שנגרם לכם כילדים

אלת׳יאה לונה
דצמבר 2015
מאנגלית: סמדר ברגמן

לרפא את פצע האם

אני רוצה שתיקחו רגע ותחשבו על מערכת היחסים שיש לכם עם אימכם.

איזו מן מערכת יחסים היא זו? כיצד היא נראתה או נראית? איך היא ״מרגישה״? האם מחשבותיכם נודדות לזמנים טובים, או האם הן משתהות על הזמנים הרעים?

האימהות שלנו מילאו תפקיד מכריע בהתפתחותנו כילדים והן עיצבו את הבסיס לצמיחה הרגשית והפסיכולוגית שלנו. עד ליום זה ממש, האימהות שלנו ממשיכות להשפיע עלינו, הן באמצעות תפיסות החיים המושרשות שלנו והן באמצעות התחושות שלנו ביחס לעצמנו ולאנשים אחרים.

אך אף על פי שייתכן והאימהות שלנו ניסו כמיטב יכולתן לטפח אותנו, מערכות היחסים שלנו עמן אפשר והיו שזורות בזרמים תת-קרקעיים של אשמה, בושה וחובה. למעשה, יכול להיות שאנו ממשיכים לשאת אבל, פחד, אכזבה וטינה בלתי פתורים כלפי האימהות שלנו הרחק אל החיים הבוגרים שלנו. כאב עמוק זה הוא בדרך כלל תוצאה של פצעי ליבה שלא נרפאו ושהועברו מדור לדור.

אם קיים בכם פצע האם, חיוני שתלמדו כיצד לטפל בו, לתקן וליישב חלקים שבורים אלה בתוככם שעורגים עדיין לאהבת אימכם. לריפוי פצע האם הפנימי שלכם יש פוטנציאל לשנות את חייכם ולשפר את מערכות היחסים שלכם אלפי מונים. והיום נבחן כיצד לעשות זאת.

מהו פצע האם?

תמיד הייתה לי מערכת יחסים מתוחה מאוד עם אימי. כילדה אני זוכרת את הפחד ויראת הכבוד  הרבים שחשתי כלפיה; פחד כיוון שהייתה משליטת המשמעת העיקרית בבית, ויראת כבוד בשל ההקרבה העצמית הרבה שלה. כאמנית היא הייתה (ועדיין) מיומנת מאוד בציור בצבעי מים ושמן, אך לא הצליחה להגשים את חלומה להפוך לאמנית מקצועית מרוויחה, למרות היותה כה מבריקה. חלומות אלה התפוגגו אף יותר כאשר המשיכה ללדת עוד ועוד ילדים, עד שבסופו של דבר הרמת המכחול או העיפרון הפכה לאירוע נדיר. תמיד יכולתי לחוש באכזבה ובטינה נסתרות אלה הכלואות בתוכה. אני מאמינה שחלק ממנה הרגיש שהיא כישלון, ולכן התחום היחיד שבו יכלה להצטיין היה גידול ילדים. דבר זה רק הועצם על ידי האמונות הנוצריות הנוקשות שלה שהכתיבו באופן מסורתי שמקומה של האישה הוא בבית, ולא בסטודיו לאמנות.

ככל שהתבגרתי, ההערצה והחיבה שחשתי כלפי אימי הפכו מוכתמות בכעס, בעצב ואפילו בגועל. אף על פי שהיא הייתה נדיבה מאוד ביחס לזמן ולמאמצים שלה, הקרירות הרגשית שלה ציערה אותי. היא הבהירה הבהר היטב שאני הילדה והיא ההורה. לא היה שיוויון או עמק שווה בהם יכולנו להיפגש. הפעם היחידה שבה חשתי כחברה וכאשת סודה של אימי הייתה כאשר עשיתי את כל שרצתה שאעשה, כבת קטנה ומושלמת.

בימים אלה איני מדברת עם אימי, חוץ מאשר באמצעות הודעות טקסט מספר מצומצם של פעמים בשנה. היא הבהירה לי היטב שהעזיבה שלי את האמונה הנוצרית ואהבתי את סול היו בגידה חמורה. אך למרות האיבה שבינינו, היא עדיין מזכירה לי ש״המשפחה שלי אוהבת אותי״, ולאמתו של דבר, חלק בי תוהה האם מילים שכאלה נכתבות בגלל אג׳נדה נוצרית או מתוך כנות אמיתית.

פצעי האם שלנו הם טראומות שעוברות מדור לדור, שיש להם השפעה מכרעת על חיינו. אם נותיר אותם בלתי פתורים, נעביר הלאה את הפצעים שהאימהות והסבתות שלנו לא הצליחו לרפא. פצעים אלה מכילים אמונות, תפיסות, בחירות ואידיאלים רעילים ומדכאים. לבסוף, הילדים שלנו ישָׁמרו את הדפוס, יפגעו בילדיהם ובילדי ילדיהם באמצעות מאות שנים של כאב בלתי פתור. (הערה: גם האבות נושאים פצעים משלהם, אבל במאמר זה אני מתמקדת באימהות שלנו.)

אם אתם לוקים בפצע האם, תחוו את הבעיות הבאות:

  • (לבנות) אתן משוות את עצמכן ללא הרף עם בנות אחרות ומתחרות בהן.
  • אתם מחבלים בעצמכם כאשר אתם חווים אושר או הצלחה.
  • יש לכם גבולות חלשים ואינכם מסוגלים לומר ״לא״.
  • קיימים בכם האשמה עצמית וערך עצמי נמוך שמתגשמים באמונת הליבה: ״משהו בי פגום״.
  • אתם חווים תלות הדדית במערכות יחסים.
  • אתם מצמצמים את עצמכם כדי להתחבב ולהתקבל על ידי אחרים.
  • אתם חסרי יכולת לדבר באופן אותנטי ולבטא את רגשותיכם במלואם.
  • אתם מקריבים את החלומות והתשוקות שלכם למען אנשים אחרים שלא לצורך.
  • ברמה לא מודעת, אתם ממתינים לרשות אימכם לחיות את החיים באמת.

פצעי האם מתפתחים בגיל צעיר ומתקבעים על ידי האמונה ש״אני אחראי לכאבה של אימי״, ו״אני יכול/ה לגרום אושר לאימי אם אהיה ילד/ילדה טוב/טובה״. האמת היא שלא היינו ועדיין איננו אחראים לכאב של אימנו – רק היא אחראית כלפיו. כמו כן, איננו יכולים לגרום לאימהות שלנו אושר, אלא אם הן יחליטו באמת להיות מאושרות. אך לרוע המזל, כילדים, לא היינו מודעים לכך וברמה תת-מודעת רבים מאיתנו מאמינים עדיין שאנו אשמים בכעסה של אימנו.

מהיכן נובע פצע האם?

נשים חיו תחת שלטון פַּטְרִיאַרְכָלִי במשך מאות בשנים. דת וחברה בעיקר שימשו ככלי להנצחת המיתוסים שנשים צריכות:

  • להישאר בבית ולוותר על השאיפות שלהן כדי ללדת ילדים.
  • להיות המטפלות העיקריות במשק הבית.
  • לשרת ללא הרף אנשים אחרים ואת הצרכים שלהם, תוך ויתור על שלהן.
  • להיות איתנות ויציבות מאה אחוזים מהזמן, כיוון שזה מה ש״אימהות טובות״ עושות.
  • להביא עצמן לכדי תשישות וריקנות מוחלטות כדי לתמוך במשפחות שלהן ולגדל ילדים.

כתוצאה מהסטנדרטים התובעניים והעל-אנושיים הללו, הנשים נוטשות את חלומותיהן, נועלות את התשוקות שלהן ומחניקות את צרכיהן לטובת מימוש האידיאל התרבותי של מה שאִמָּהוּת ״צריכה״ להיות. לחץ זה מחניק עבור רוב הנשים, יוצר זעם, דיכאון וחרדה, שעוברים אז לילדים שלהן באמצעות אופנים מעודנים – או אפילו אגרסיביים – של נטישה ומניפולציה רגשיות (כגון אשמה, בושה וחובה). דבר זה יוצר את פצע האם.

אך חשוב שנבין מה עברו האימהות שלנו לנוכח הציפיות והאידיאלים המדכאים הללו. חשוב שנבין שאף אימא לא יכולה להיות מושלמת, ואין זה משנה כמה תתאמץ, ולהשתמש בידע זה כדי לייצר סליחה.

לבסוף, חשוב שנלמד לראות את האימהות שלנו באור אנושי בחברה ששוללת מהן את אנושיותן. אף אימא לא יכולה לפעול בדרך אוהבת מאה אחוזים מהזמן. ככל שנקדים לאמץ מציאות זו, כך ייטב.

לרפא את פצע האם – שלושה שלבים

נשים רבות מדברות בימים אלה על אימוץ האנרגיה הנשית האלוהית, דבר שנשמע נחמד בתיאוריה, אך ללא התמודדות עם פצע האם וריפויו, אין כאן שום דבר חוץ מאשר עוד אידיאל מעורפל ומעקף רוחני.

כאישה שנושאת פצע אם עמוק מאוד, חוויתי כמה בודדה ועצובה יכולה להיות התחושה של ההיעדרות הרגשית והפסיכולוגית של האם. אף על פי שעדיין יש לי מה לשפר, ברצוני לחלוק אתכם שלושה ״טיפים״ שיעזרו לכם בנתיב הריפוי שלכם:

  1. למדו להפריד בין האדם לארכיטיפ.

זה עתה חקרנו קצרות את האם הארכיטיפית: האישה הלא אנוכית, המעניקה, המזינה לגמרי שמניחה בצד את הצרכים שלה לטובת הצרכים של ילדיה. במציאות, אימהות הן בני אדם עם בעיות ופגמים. ככל שאנו מצפים מהן לעמוד בציפיות החברה ולהיות ״האישה המושלמת״, כך אנו גוזלים מהן את האנושיות שלהן.

תרצו אולי לשאול את עצמכם: ״אילו אמונות וציפיות מזיקות יש לי לגבי אימי שגורמות לי כאב?״ אמונות וציפיות שכיחות כוללות, למשל: ״אימא שלי תמיד צריכה להיות נגישה רגשית״, ״אימי צריכה להיות החברה הכי טובה שלי״, אסור לאימא שלי לכעוס עליי אף פעם״, וכן הלאה.

2. ותרו על החלום שביום מן הימים אימכם תהיה מי שאתם רוצים שתהיה.

הפסיקו לחכות לאהבה, לתמיכה ולאישור של אימכם. זכרו שאינכם יכולים אף פעם לשנות את מי שהיא וגם אין לכם זכות לעשות זאת – הדבר נמצא באחריותה. בשעה שאתם לומדים לאט לוותר על תקוותכם שהיא תהיה כל מי שאי פעם רציתם שהיא תהיה, אתם יכולים לאפשר לעצמכם להתאבל על היעדרה. חווית האבל היא חלק מהותי מתהליך הריפוי ומניסיוני היא יכולה להימשך שנים. אבל אפשרו לה להתרחש. בסופו של דבר, היא תועיל לכם.

3. מצאו את המקור הפנימי שלכם לאהבה ללא תנאי.

אף על פי שייתכן ולא קיבלתם אהבה ללא תנאי מאימכם, אתם יכולים למצוא אותה בתוך עצמכם. חלק גדול מתהליך הריפוי שלי היה ללמוד כיצד להורות מחדש את הילדה הפנימית שלי (תוכלו לקרוא על כך במאמר זה [באנגלית]). כאשר למדתי לאהוב את עצמי, התגלה לי מעיין עמוק ואינסופי של אהבה שתומכת בי, שמוקירה אותי ושרוצה בטוב ביותר עבורי. מקור אהבה שכזה נמצא בכם גם כן. כאשר תפוגגו לאט את התפיסות והאמונות המגבילות שיש לכם לגבי עצמכם והעולם, תגלו שקל להפוך את רצונכם בתמיכה חיצונית לקבלה פנימית.

התוצר הסופי…

ריפוי פצע האם שבכם ישנה את חייכם. אתם תהיו מסוגלים להציב גבולות ברורים יותר, לכונן מערכות יחסים בריאות יותר, לטפל בעצמכם ובצרכים שלכם טוב יותר, לפתח אמפתיה כלפי אנשים אחרים, לבטוח בחיים במידה רבה יותר ולהרגיש בנוח בתוך עורכם.