זה משחק ״משיכת חבל״ אנרגטי

ג׳ניפר הופמן

11 באוגוסט, 2014

מאנגלית: סמדר ברגמן

 

במשחק ״משיכת חבל״, שתי קבוצות אוחזות בשני הקצוות המנוגדים של חבל וכל אחת מנסה למשוך את האחרת לכיוונה או לאלץ אותה לשחרר את אחיזתה. זהו מאבק הלוך ושוב לשליטה בחבל עד אשר צד אחד מנצח. הקבוצה החזקה יותר (או זו שמושכת חזק יותר) תשיג בסופו של דבר שליטה בחבל. אבל אם הקבוצות הן בעלות כוח שווה, הן לא יזוזו ממקומן כיוון שהמתח הדינמי המאוזן שהן מפעילות על החבל לא יניח לו לנוע לשום כיוון. הבנת המשחק הזה מסייעת להסביר את תפקידי הריפוי, את הקרמה שלנו ואת האופן שבו אנו יכולים להתקדם לשלבים הבאים בהתפתחות, בטרנספורמציה ובהתעלות שלנו.

בכל מערכות היחסים שלנו, אנו משחקים במשחק ״משיכת חבל״, שבו אדם אחד מפעיל די אנרגיה כדי לאזן את האנרגיה של האדם האחר. אנו מקווים שעל ידי איזון החשכה שלהם, בצורת ריפוי כלשהו שהם צריכים לדעתנו, נעזור להם למצוא את האור שלהם. הדבר יוצר מתח דינמי, שבו כל אדם מאוזן באופן שווה בכמות החושך והאור שהוא מבטא, ומערכת היחסים לעולם לא נעה אל מעבר למוד הריפוי, כיוון שכל אדם מחכה שהאחר ישחרר את אחיזתו באנרגיה. לדוגמה, האדם שאנו מנסים לרפא ממתין שנפסיק, ואנו כמרפאים, ממתינים שהוא יקבל וישלב את האור שאנו מעניקים, וישתנה.

לנוכח המתח הדינמי, שני הצדדים מאוזנים, דוחפים או מושכים בכוח שווה והתוצאה היא מבוי סתום או קיפאון, כיוון שאף אחד מהצדדים לא מוכן לוותר או ״להפסיד״. אנו יכולים לכנות זאת גם קוטביות או דואליות, איזון החושך או האור. הפתרון הוא שצד אחד ירומם את האנרגיה שלו, יבחר ברטט חדש שיניע את האנרגיה אך גם יסיים את משיכת החבל, דבר שיתפס על ידינו כאובדן או כרווח. למי יש יותר סיבולת, נחישות וכוח? מי רוצה יותר לנצח? האם קל יותר לחושך להיות פחות חשוך מאשר לאור להאיר בעוצמה רבה יותר?

הדרך היחידה לשנות את הקוטביות היא להכניס יותר אור ודבר זה חייב לנבוע מהאדם שמוכן לשחרר את קצה החבל שלו. האם הוא מפסיד משהו? אולי את הצורך להראות לעצמו שהוא יכול להגשים את שרצה במסגרת מסע המרפא והריפוי שלו, אבל האם זו הייתה הכוונה באמת? אני מאמינה שכאשר חשבנו על מהות המשימה שלנו – להאיר את החשכה – לא חשבנו עד הסוף. אם במקום זאת נאיר בעוצמה רבה יותר באורנו, החשכה תתפוגג ותיעלם באופן טבעי. האם לא כך קורה כאשר השמש זורחת בכל בוקר? האם במאמצינו לנצח במשיכת החבל עבור הארת האנושות פספסנו נקודה חשובה זו שהופכת הכול לפשוט הרבה יותר?

שעה שאנו קרבים למחזור נוסף במסע ההתעלות של האנושות, עלינו לשאול את עצמנו האם אנו רוצים לנצח במשחק משיכת החבל או האם אנו מוכנים פשוט להאיר. המחיר שאנו משלמים גדול מכפי שאנו יודעים, כיוון ששוב איננו יכולים לפדות את האור שלנו כדי לרפא את החשכה, שוב איננו יכולים להגביל את נתיב החיים ומשימת הנשמה שלנו בתקווה שהחשכה ״תראה את האור״ בסופו של דבר. איך היא יכולה, כאשר אנו מאירים רק במידה מנומסת ולא בוטה? מה יקרה כאשר נפסיק להשתמש במתג העמעום שלנו ונדליק את האורות הגבוהים?

זהו עידן חדש עבורנו, עידן שלא ניתן לשחק בו על פי הכללים הישנים או במסגרת הקשר של משחקי משיכת חבל ישנים. איננו מאבדים דבר אם השותפים הקרמתיים שלנו אינם נרפאים כפי שחשבנו שהם יכולים או צריכים, אבל אנו מגבילים הרבה כל כך מהמסע האנרגטי שלנו כאשר אנו מאזנים את האנרגיה שלהם באמצעות האנרגיה שלנו, נשארים ברמה שמותירה אותנו במרחב שלהם, רק כדי שנוכל (סוף סוף) להיות עדים לריפוי שלהם. מה יקרה אם נעניק להם את האור שבו הם יכולים להשתמש ונכנס למציאות שאנו בוחרים, שהיא מעבר לחשכה, לצרכי הריפוי ולקרמה שלהם? בדרך זו כולם ינצחו במשחק וישתחרר המתח הדינמי שמותיר אותנו במחזורי הקרמה והריפוי של הממד השלישי והקוטביות. והדבר ישחרר אותנו, את קבוצת הנשמה שלנו, את מחזורי הקרמה והריפוי, האנושות, כדור הארץ ואת היקום שלנו ממשיכת החבל בה לא ניתן לנצח אף פעם אלא אם צד אחד או שני הצדדים יחליטו שהם אינם רוצים לשחק עוד.