הקובץ השלישי של הסיפורים, האגדות והציטוטים

מאנגלית: סמדר ברגמן

image005

פרופסור באוניברסיטה הלך לבקר מאסטר זן. שעה שהמאסטר הגיש תה, דיבר הפרופסור על זן. המאסטר מזג לאורח את התה עד לקצה הכוס, והמשיך למזוג. הפרופסור הביט במשקה הגולש מהכוס עד לא יכול היה להתאפק עוד. "זה גולש! אין מקום לעוד!" אמר הפרופסור. "אתה כמו הכוס הזאת", השיב המאסטר. "לא אוכל ללמד אותך זן, עד אשר תרוקן תחילה את כוסך".

image005

שפע:

 פתח את ידיך וכל חולות המדבר יוכלו לזרום דרך אצבעותיך,

סגור אותן, וכל שתוכל להרגיש הוא חצץ. 

טאיסן דשימארו 

image005

 הארה: 

השגת הארה דומה להשתקפות הירח על פני המים.

הירח אינו נרטב; המים נשארים דוממים.

אף על פי שאורו רחב ואדיר, הירח משתקף

אפילו בשלולית זעירה.

הירח כולו והשמים כולם משתקפים בטיפת טל אחת.

דוגן דנג'י

image005

אחיות הלב, הפילוסופיה של קבוצת תמיכה של נשים 

  • לתקשר אמת
  • לרפא, לא לפגוע
  • ליישם את עוצמת השלום
  • לראות טוב בכל האנושות
  • לחפש את הנשמה בכל הדברים
  • להתחבר לעולם של השראה
  • ליישם את עקרון השיתוף
  • להפוך בוראות-שותפות בחיים ולחיות בשפע רב יותר
  • להיות כנות ובהירות מחשבה
  • להיות מוכנות להכיר בדעות-קדומות אישיות ולהחליפן באהבה ובאמת;
  • ולחוש חמלה כלפי אלה הבוחרים שלא לעשות זאת.
  • לדבר אמת ללא שיפוט או אשמה.
  • לכבד את זכויות האחרים לעצב את ערכיהם ואמונותיהם שלהם.
  • להשתמש בהדרכה הפנימית במקום להסתמך על תורתה של סמכות אחרת.
  • להיות פתוחות לתוצאות במקום קשורות אליהן.
  • לקחת אחריות כלפי מצבי החיים האישיים.
  • להשתמש בחוויות שליליות וחיוביות כאחד כדי לרפא ולצמוח.
  • לבטוח לחלוטין בעוצמה העליונה, ללא קשר לשם שאנו בוחרים להעניק לה.
  • לבטא ביטוי מלא את האהבה, ולהפוך זאת למטרה הגבוהה ביותר.

image005 מבחן התעלות: נוצה אחת, שני צדדים…

יום אחד, קמתי בתחושה שהכל "על הפנים". יצאתי אל המרפסת ומצאתי נוצה לרגלי. היא הייתה הפוכה, כשפניה כלפי מטה. היא נראתה מלוכלכת, חומה, מכוערת… ממש כמו היום שלי. אבל כשהרמתי אותה, ראיתי שמצדה השני היא צבעונית וזוהרת, בצבעים יפהפיים של לבן, שחור וזהב. הכנסתי אותה לכיסי, ובמשך היום הוצאתי אותה מדי פעם. כאשר דומה היה שהיום אפור ומכוער, הוצאתי את הנוצה והבטתי בצדה המכוער, ואז הייתי הופך אותה וצוחק בראותי את יופייה. יום אחד, שני צדדים. אנו בוחרים את שאנו רוצים לראות. כל יום הוא נוצה.

ג'ים יואינג

image005 רוח החג [חג המולד]

 זו רק מעטפה קטנה ולבנה התקועה לה בין ענפי עץ חג המולד שלנו. ללא שם, ללא זיהוי, ללא מילים. היא מציצה מבעד לענפי העץ שלנו מזה כעשר שנים לערך.

הכל החל מכיוון שבעלי, מייק, שנא את חג המולד – לא, לא את המשמעות האמיתית של חג המולד, אבל את ההיבטים המסחריים שלו – את הבזבוז המוגזם, את הריצה המטורפת ברגע האחרון כדי לקנות עניבה לדוד הארי ובושם לסבתא – את המתנות הניתנות מתוך ייאוש מכיוון שלא יכולת לחשוב מה לתת.

ביודעי כיצד הוא מרגיש, החלטתי שנה אחת לעקוף את החולצות, הסוודרים, העניבות ושאר הדברים הרגילים. חיפשתי אחר משהו מיוחד עבור מייק.

ההשראה הגיעה בדרך בלתי-רגילה. בננו קווין, שהיה בן 12 באותה שנה, השתתף בתחרות היאבקות בבית הספר, וזמן קצר לפני חג המולד, נערכה תחרות כנגד קבוצה שנתמכה על ידי כנסייה עירונית.

ילדים אלה, שנעלו נעלי ספורט כה מרוטות עד שדומה היה שחוטי הנעלים הם שמונעים מהם להתפרק, היוו ניגוד חד לילדים שלנו שלבשו חליפות חדשות ונוצצות בצבעי כחול וזהב ונעלו נעלי היאבקות חדשים.

כאשר החלה התחרות, נחרדתי לראות שהקבוצה השניה נאבקת ללא קסדות, שמטרתן להגן על אוזניו של המתאבק. היה זה תענוג שהקבוצה המרופטת לא יכלה להרשות לעצמה.

ובכן, הקבוצה שלנו 'כיסחה' אותם. ניצחנו בכל קטגוריית משקל. ובכל פעם שאחד מהילדים ההם קם מהמזרון, הוא הידס ביהירות בבגדיו הבלויים בהעזה מזויפת, סוג של גאוות רחוב שלא יכלה להודות בתבוסה.

מייק, שישב לידי, נענע בראשו בעצב: "הלוואי שלפחות אחד מהם ינצח", הוא אמר. "יש להם הרבה פוטנציאל, אבל תבוסה שכזו יכולה לדכא אותם לגמרי".

מייק אהב ילדים – את כל הילדים – והוא הכיר אותם, מכיוון שאימן ילדים בכדורגל ובבייסבול. באותו רגע קיבלתי את הרעיון למתנה עבורו.

באותו יום אחר הצהרים, הלכתי לחנות ספורט וקניתי ציוד היאבקות שכלל קסדות ונעליים ושלחתי אותם בעילום שם לכנסייה העירונית. בערב חג המולד הנחתי מעטפה על העץ, בתוכה היה פתק שסיפר למייק מה עשיתי ושזוהי מתנתי לו.

החיוך שלו היה הדבר הזוהר ביותר בחג המולד באותה שנה וכך גם בשנים שלאחר מכן. שכן בכל חג מולד, המשכתי במסורת – שנה אחת שלחתי קבוצה של ילדים מוגבלים בשכלם למשחק הוקי, שנה אחרת שלחתי שיק לזוג אחים קשיש שביתם נשרף שבוע לפני חג המולד, וכן הלאה וכן הלאה. המעטפה הפכה להיות נקודת השיא של חג המולד שלנו. היא תמיד הייתה הדבר האחרון שפתחנו בבוקר חג המולד, והילדים שלנו שהתעלמו מהצעצועים החדשים שלהם, היו עומדים בעיניים פקוחות לרווחה כשאביהם הוציא את המעטפה מבין ענפי העץ וגילה את תוכנה.

כאשר גדלו הילדים, הצעצועים פינו את מקומם למתנות מעשיות יותר, אבל המעטפה מעולם לא איבדה מקסמה.

הסיפור לא מסתיים כאן. אתם מבינים, איבדנו את מייק בשנה שעברה למחלת סרטן קשה. כאשר הגיע חג המולד, עדיין הייתי שרויה באבל וכמעט שלא הכנתי את העץ. אבל בערב חג המולד הנחתי את המעטפה שלי על העץ, ובבוקר, היו לידה שלוש מעטפות נוספות

כל אחד מילדינו, מבלי שהאחרים ידעו, הניח מעטפה על העץ בשביל אביו. המסורת צמחה והתרחבה ויום אחד היא תכלול את נכדינו שיעמדו סביב העץ בעיניים פקוחות ובציפייה בעוד אביהם מוריד את המעטפה.

רוחו של מייק, כמו רוח חג המולד, תמיד תהיה עמנו.

באמצעות מרי גייטס

[תורגם ממסרי המרשמלו של קריון]

 image005

 שלושת הנתיבים

 לפני זמן רב מאוד, היו שלושה חברים שנשבעו לטפס על הר בעל פסגה מושלגת, כדי שיוכלו לשבת לרגליו של המאסטר שחי שם וללמוד מחכמתו.

הם יצאו לדרך יחדיו, כשהגיעו למרגלות ההר, נתקלו בשלושה נתיבים נפרדים, שכולם הובילו אל פסגת ההר ואל מקום מגוריו של המאסטר.

הנתיב הראשון הוביל הישר אל פסגת ההר. הייתה זו הדרך הקצרה ביותר, אך המסוכנת והתלולה ביותר. הנתיב השני התפתל סביב ההר והקניונים הצרים שלו. הנתיב השלישי הקיף את ההר כולו, סובב אותו בעדינות במעלה הצוקים ועד לפסגה.

לאחר דין ודברים ארוך בין החברים, בשאלה איזה הוא הנתיב הנכון, הוחלט שכל אחד מהם ילך בנתיב אחר, מכיוון שלא הצליחו להגיע הסכמה.

לאחר שבעה ימים, הגיע החבר שבחר בנתיב הקצר ביותר תשוש וחבול, פצעיו שותתים דם וישב לרגלי המאסטר והמתין בדממה לחבריו.

לאחר שבעה שבועות, הגיע החבר השני, שבחר בנתיב המתפתל סביב הקניונים הצרים. הוא הגיע עייף ומבולבל, מתוח מהמסע והתיישב גם הוא לרגליו של המאסטר והמתין לבואו של החבר שבחר בנתיב שסבב את ההר כולו.

לאחר שבעה חודשים הגיע החבר האחרון, מלא באור ובשלווה פנימית. וגם הוא תפס את מקומו לרגלי המאסטר. שני חבריו רגזו על שסבלו כל כך ועל שהמתינו לו זמן ארוך כל כך, בשעה שהמסע שלו היה קל ומהנה.

ושוב הם התווכחו איזה נתיב הוא הנתיב הנכון והדרך לחכמתו של המאסטר, וכל אחד מהם פנה אל המאסטר כדי שילמדו את האמת.

והמאסטר שאל את החבר הראשון מה למד מהמסע בנתיב שבחר. והחבר שסבל יותר מכולם השיב: "למדתי שהחיים יכולים להיות קצרים וקשים מאוד. כשלתי ונפלתי הרבה וספגתי פציעות רבות, ובעבור כל צעד אחד שצעדתי קדימה, שילמתי מחיר של שני צעדים. מאסטר, האם בחרתי בנתיב בנכון?"

והמאסטר ענה מבעד לדמעות של חמלה: "כן, בני האהוב, בחרת בנתיב הנכון!"

אז שאל המאסטר את החבר השני מה למד ממסעו. והחבר שהגיע טרוד ומבולבל השיב: "למדתי שלא ניתן לצפות את נתיב החיים, ושלא תמיד הוא יוביל אותך בכיוון שאתה רוצה. היו זמנים שבהם חשבתי שאני יודע את הדרך, אך גיליתי שהנתיב השתנה והוביל אותי הלאה מחוויה לחוויה, עד אשר מצאתי את עצמי עומד בנוכחותך. מאסטר, האם בחרתי בנתיב הנכון כדי לבוא אליך?"

והמאסטר ענה בקול מלא הבנה: "כן, בני האהוב, בחרת בנתיב הנכון!"

והמאסטר שאל את החבר השלישי מה למד ממסעו. והחבר השלישי שהיה שליו ושמח ענה: "למדתי שאם אתה צועד בחיים עם סבלנות כבת-לווייתך, המסע אינו הופך לנטל אלא לפלא. הנתיב ישר והטיפוס אינו קשה כאשר האהבה מאירה את דרכך. מאסטר, האם בחרתי בנתיב הנכון אליך?"

והמאסטר ענה בחיוך של אהבה: "כן, בני האהוב, בחרת בנתיב הנכון!"

וכל השלושה הרכינו ראשם ביראת כבוד, שכן הבינו סוף-סוף את האמת הנצחית.

 image005

בני הקטן נכנס אל המטבח הערב, שעה שהכנתי את הארוחה. הוא הגיש לי פיסת נייר עליה כתב. לכן, לאחר שניגבתי את ידי על הסינור, קראתי אותה, הנה מה שנכתב:

בעבור כיסוח הדשא, 5 דולרים

בעבור סידור המיטה שלי השבוע, 1 דולר

בעבור הליכה לחנות, 50 סנט

בעבור ביביסיטר לאחי התינוק, 25 סנט

בעבור ציון טוב בבית הספר, 5 דולרים

בעבור ניקוי החצר, 2 דולרים

הבטתי בו עומד שם בציפייה, ואלפי זיכרונות שטפו את מוחי. לקחתי את הנייר, הפכתי אותו ורשמתי:

בעבור תשעת החודשים שבהם נשאתי אותך בתוכי… ללא חיוב.

בעבור הלילות שישבתי לצדך, טיפלתי בך, התפללתי עבורך… ללא חיוב.

בעבור הזמנים והדמעות, והעלויות במשך כל השנים… ללא חיוב.

בעבור הלילות מלאי הפחד, ודאגות העתיד… ללא חיוב.

בעבור עצה וידע ועלות האוניברסיטה שלך… ללא חיוב.

בעבור הצעצועים, המזון, הבגדים וניגוב אפך… ללא חיוב.

בני, כשתסכם את כל זה, המחיר המלא של אהבתי הוא… ללא חיוב.

הוא סיים לקרוא, ודמעות עמדו בעיניו. והוא הביט אליי ואמר: אימא, אני אוהב אותך.

אז הרים את העפרון וכתב באותיות גדולות: שולם במלואו!

image005 פעם הביאה אישה אחת את בנה לבקר את מהאטמה גנדי, שדלתו תמיד הייתה פתוחה בפני אנשי הודו. היא ביקשה ממנו שיאמר לבנה שעליו לחדול לאכול סוכר. "חזרי בעוד שלושה ימים, ואמלא את בקשתך", אמר גנדי. שלושה ימים אחר כך, חזרה האישה עם בנה, וגנדי כרע ברך ליד הילד, הביט בעיניו ואמר: "באמת שעליך לחדול לאכול סוכר, כפי שאמך מבקשת". הילד הבטיח שיחדל. האישה, סקרנית, שאלה את גנדי מדוע לא עשה זאת בביקורם הראשון, שלושה ימים קודם לכן. הוא השיב: "לפני שלושה ימים, אני עצמי עדיין לא חדלתי לאכול סוכר".

image005