האם כוונות חשובות?

מאת רנייה וולף

מאנגלית: סמדר ברגמן

כמו כל הדברים שאני מציגה כאן, זו "האמת שלי", אך היא אינה חייבת להיות שלכם. כן, זה מזעזע מעט לחשוב שהכוונות שלנו לא חשובות. כל החברה שלנו, דרך העשייה שלנו, מבוססת על "כוונות". כאשר אדם מבצע פשע ועומד למשפט, השופט והמושבעים תמיד שוקלים את "הכוונות". אנו עצמנו "נוותר" למישהו במידה מסוימת אם היו לו "כוונות טובות" ~ אם "ניסה לעזור". בדרך כלל אנחנו מתרגזים כאשר אנו עושים משהו מתוך "כוונה טובה" והוא מתפוצץ בפרצופנו, אינו מתקבל כפי שרצינו. הרעיון הכללי הוא שעלינו להיות סבלניים ומבינים כלפי אחרים.

אנסה להסביר את ההבנה שלי. למעשה, אני חושבת שהשימוש במילה "כוונות" מוטעה מעט. "כוונה" למעשה היא משהו גבוה הרבה יותר ~ בראשית תהליך הבריאה המשותפת של התודעה עצמה. יש לנו "כוונה" לגבי מה שאנו רוצים לברוא ~ הנחה, תשוקה, רעיון, "מה שאנו מתכוונים". הדבר שבו אנו דנים כאן למעשה הוא "מניעים" ~ הסיבה למעשה. עכשיו, במקום זה בנתיב שלי, ה"סיבה" (ה"למה") של משהו לא ממש חשובה ~ זו רק נקודת עניין לפעמים.

המציאות המוחלטת היא שאנו בוראים את התרחישים שאנו מגלמים אלה עם אלה, כאן על כדור הארץ כדי "לחוות" את מי שאנחנו בניגוד למי שאנחנו "לא", הן אינדיבידואלית והן קולקטיבית. אנחנו נמצאים במציאות וירטואלית, באשליה, אף-על-פי שהיא עשויה להיראות אמיתית מאוד. התשובה האולטימטיבית לכל שאלת "למה", היא שברמה מסוימת בחרנו בה.

כדי לחיות ביושרה הגבוהה ביותר, אנו חייבים לנוע אל מעבר להגדרות הדואליות של נכון ולא-נכון, טוב ורע. כפי שכולנו יכולים לראות, כל אלה נמצאים "בעיני המתבונן". בדואליות, מה ש"נכון" בעיני אדם אחד, יהיה תמיד "לא נכון" בעיני אחר. זהו טבע הקרמה. כל דבר שהאדם שופט, על-ידי כך שהוא מסווג אותו כנכון או לא-נכון, כטוב או רע, הוא חייב אז לחוות את שני הצדדים של הקוטביות. זה גם הבסיס של "הדבר לו אתם מתנגדים, אותו אתם מושכים אליכם".

היקום והבריאה מדויקים למדי בחוקים שלהם. אין זה משנה מהם "המניעים" שלכם כאשר אתם, על בסיס אישי, מחליטים מה נכון ומה לא-נכון, מה טוב ומה רע. ברגע שאתם מסווגים, אתם בוראים תרחיש שבו יהיה עליכם לחוות את שני הצדדים (קרמה). וכך ~ כאשר אתם מנסים לבחון מניעים/כוונות של אנשים ואומרים: "זה בסדר בגלל שהוא לא התכוון למשהו רע" או "זו הייתה טעות", אתם פועלים בדואליות/בקרמה.

כדי לפעול בממדים גבוהים יותר, מעבר לאנרגיות של הדואליות והקרמה יש הכרח לתרגל ולטפח גישה לחיים האומרת "זה לא משנה מה מישהו אחר עושה, רק כיצד אני מגיב, מה אני בוחר להיות-לעשות-לקבל ברגע ההווה הזה". זה עניין בעייתי לבני האדם, כמובן ~ אנו רגילים לנהוג על פי דרך הדואליות. למדנו, אפילו בעבודת האור וההתעלות שלנו, שעלינו להשתדל להיות אוהבים ורחומים כלפי אחרים. אנשים חשים מאוד מבולבלים עקב כך, כיוון ש"לאהוב אלה את אלה" אין משמעותו שאנו חייבים להיות סמרטוטים. אנשים לא מבינים כיצד הכתוב לעיל, שביסודו של דבר מצהיר על כך שרק "אני" הוא החשוב, יכול להיות מעשי. זה נשמע אנוכי, אלא אם מביטים מקרוב. כאשר אתם נודדים אל אותו אזור של כל מה שהאחרים עושים, והאם המעשים שלהם נכונים או מוטעים, אתם נוחתים הישר בדואליות. כאשר יש נכון ולא-נכון, יש גם אשמה, גינוי, בושה וחרטה. אם אתם יכולים להבין את הכתוב לעיל ולנסות ליישם זאת בחיים, אתם תנועו אל מחוץ לאותם רגשות מתדר נמוך יותר.

כך אני חיה את חיי, על פי מה שאני מרגישה, על פי מה שאני בוחרת בכל רגע. כך העבודה שלנו עם מטטרון מתנהלת. עכשיו, אני יכולה לראות שזו הדרך היחידה שעובדת, שהתוהו ובהו של העולם שלנו נובע מההגדרה הייחודית של כולם לגבי מה נכון ולא-נכון. לעולם לא נגיע כולנו להסכמה. האחדות לא תתרחש בדרך זו. דרך הקרמה והדואליות כוללת שופטים, עורכי דין, מתווכים, בחינת מניעים וחיפוש דעות, ניסיון לקבוע סטנדרט משותף של נכון ולא-נכון. זה לא יקרה לעולם. הדרך היחידה היא שכל אחד מאיתנו ייקח אחריות אישית מלאה כלפי עצמו, שכל אחד מאיתנו יחיה את היושרה הגבוהה ביותר שלו, ולא של אף אחד אחר. איננו יכולים לשלוט באחרים; איננו יכולים לקבוע עבורם מה נכון ולא-נכון. אנו יכולים רק "לבחור" עבור עצמנו.

על-ידי בחירה עבור עצמנו, אנו מכבדים את עצמנו, חיים ביושרה הגבוהה ביותר שלנו, ומכבדים את המרחב  ואת הרצון החופשי של האחרים. בחירה עבור עצמנו משמעותה שאנו בוחרים את מה שנחווה או שלא נחווה במרחב שלנו. משמעותה שאנו אוהבים ומכבדים את עצמנו מספיק כדי להציב גבולות, לומר לאנשים: "זה בסדר שאתה עושה את הדברים הללו, זו זכות הרצון החופשי שלך, אבל אני בוחר שלא לחוות אותך עושה זאת במרחב שלי". חשיבה על "מניעים" של אנשים מבלבלת הכל, מובילה להאשמה, לבושה, לרגשות אשם ולחרטה. קל הרבה יותר להשליך הכל ולשאול את העצמי: "מה אני בוחר להיות/לעשות/לקבל/לחוות ברגע ההווה הזה?"

ילדים הם דוגמה טובה. למדתי ליישם הנחה זו של "אני בוחרת" עם הבנות שלי, חברותיהן וחבריהן ששימשו לי כמורים. ילדים יודעים היטב כיצד לנצל אותנו, ולעתים קרובות אנו נוטים לאפשר להם לעשות זאת פשוט משום שהם הילדים שלנו. אנחנו אוהבים אותם, כך אנו חושבים.

דוגמה פשוטה: אתם מדברים בחדר המגורים שלכם עם כמה ידידים שבאו לביקור. הילד מתחיל להתנהג שלא כשורה, להפריע לשיחה, לשחק בדברים שהוא אינו אמור לשחק בהם, לעשות בלגן, אולי לשפוך את המשקאות שלכם. האם אתם "בוחרים" לאפשר לילד לעשות זאת? קרוב לוודאי שלא. יכולות להיות לילד "סיבות" רבות להתנהג בצורה זו. אולי הוא עייף, לא ישן את תנומת הצהרים שלו. אולי הוא אכל יותר מדי סוכר. אולי הוא פשוט מרגיש מוזנח כיוון שאתם מדברים עם חברים במקום להעניק לו תשומת לב. אולי הוא צפה בתכנית בטלוויזיה שגרמה לו לצאת לפעולה. רוב ההורים יחשבו על "הסיבה" להתנהגות ואולי ישנו את התגובה שלהם בהתאם.

"אה, הילד לא נם את תנומת הצהרים שלו וזו אשמתי למעשה, לכן אסור לי להיות נוקשה איתו". אולי אתם נוזפים בו קלות, והוא ממשיך לעשות את מה שהוא עושה. הדבר נכון גם לגבי אכילת סוכר. אולי אתם מרגישים רע משום שאתם חושבים שאינכם צריכים לארח, אלא למעשה להקדיש זמן לילד. אתם מפייסים אותו, אולי מציעים לו שוחד. אולי אתם חושבים אפילו לבקש מהחברים שלכם לעזוב משום שאתם חשים אשמים על כך שהזנחתם אותו. אולי אתם סוקרים מנטלית את ספרי ההדרכה להורים שלכם ומנסים להחליט מהי הצורה "הטובה ביותר" להתמודד עם הילד, כדי שלא תגרמו לו בסופו של דבר לצלקות רגשיות למשך כל ימי חייו. קרוב לוודאי, שהילד ינהג באופן דומה ואף יותר בפעם הבאה שידידים יבואו לבקר אתכם. ההורים יחפשו אחר המניעים נוספים, סיבות נוספות, הסברים נוספים, והבעיה לא תיפתר. הילד עשוי לשגע אתכם בסופו של דבר, בשעה שאתם מחפשים אחר הסיבות להתנהגות שלו ומנסים למצוא את התרופה.

אלה מכם שהשתתפו בסדנת "עיצוב מחדש של הנוף הפנימי" של מטטרון, יזכרו שמטטרון דיבר על הסרה של כל הדברים לבד ממה שבאמת "קיים". כאשר אתם עושים זאת, כאשר אתם מתבוננים רק במה ש"קיים", הצורך לדעת מדוע או להבין את המניעים נעלם.

מה ש"קיים" בדוגמה שלנו הוא שאתם מארחים ידידים והילד מפריע. ראשית כל, האם אתם "בוחרים" לאפשר לו להפריע? קרוב לוודאי שלא. האם יש לכם את זכות הרצון חופשי ל"בחור" לארח ידידים בביתכם בשקט ובשלווה? בוודאי שכן. גם הילד הוא ישות בעלת רצון חופשי ויש לו זכות מלאה ל"בחור" כיצד יתנהג בכל זמן נתון. כיצד תפתרו קונפליקט זה שבין הרצונות?

כדי שתצליחו ליישם הנחה זו, אתם חייבים להבין שלילד יש את הזכות לעשות את מה שהוא עושה. אתם חייבים להתעלות מעל לשיפוט, לתשוקה להפוך את הילד ל"צודק" או ל"טועה" בהקשר זה, וגם את עצמכם. חדר המגורים הוא המרחב שלכם. יש לכם זכות ואחריות להציב גבולות בכל הקשור למה שתחוו בחדר המגורים שלכם, בבית שלכם. הילד מפר גבולות אלה. אין זה משנה מדוע הוא עושה זאת, חוץ מאשר העובדה שבעתיד אתם עשויים לרצות לוודא שהוא ישן את שנת הצהרים או שלא יאכל יותר מדי עוגיות.

זה קשור ל"מה שאתם בוחרים לעשות בקשר לזה?" כיצד אתם בוחרים לחזק את הגבולות שלכם? בהנחה שלילד יש חדר משלו, ושזה מרחב שבו הוא לא יכול לפגוע בעצמו פיזית, הפתרון שלי הוא פשוט להרים אותו, או להוביל אותו אל תוך החדר, לנעול את הדלת במידת הצורך ולהשאיר אותו להיתקף בזעם או לכל דרך שבה הוא רוצה לבטא את עצמו לאור הזכות שלו לרצון חופשי. אם אכן לא שפטתם אותו, וחשבתם שהוא שוגה בפעולותיו, הרי שאתם מכבדים את עצמכם ואת הילד גם כן. הצבתם גבול אישי ושמרתם עליו. הילד גם למד משהו לגבי תוצאות חציית הגבולות. אולי הוא לא ימהר להתנהג באופן דומה בפעם הבאה. אין שיפוט, אין נכון ולא-נכון, אין מניעים, אין כוונות שמעורבות ~ רק מה ש"קיים".

רובנו חיים את החיים על פי ברירת מחדל, עם תכנות מוקדם פעיל. איננו מציבים גבולות סביב המרחב האישי שלנו, כיוון שאיננו אוהבים ומכבדים את עצמנו מספיק כדי לעשות זאת. איננו מצהירים ומפרסמים בגלוי את התנאים וההסכמים שלנו. יש לנו סדרי יום שאיננו מדברים עליהם. אנו בוחרים האם לשמור על הגבולות שלנו או לא בהתבסס על "מניעים" של אנשים. מדוע הם עשו לנו את זה? האם עלינו לסלוח או לא? כיצד עלינו להגיב, בהתבסס על "המניעים" של האדם האחר? אם אעשה זאת, האם זה יהיה בסדר? אם אעשה זאת, האם זה לא יהיה בסדר? זה עשוי להיות בסדר או לא-בסדר והדבר תלוי ב"מניעים" של האדם האחר? החיים מאוד מבלבלים בדרך זו ~ ומנציחים את רגשות האשמה, הבושה והחרטה. אני יודעת כיוון שאני אנושית ~ פעלתי על פי תכנות של ברירת מחדל במשך שנים רבות. כאשר אתם מבססים את הפעולות שלכם על מניעים, אתם מוותרים על עוצמתכם.

עבדתי עם העיקרון הזה של "אני בוחרת" במשך כחמש, שש שנים. זה לא קרה בבת אחת, או במהירות רבה במיוחד. לתכנות שורשים עמוקים, והפחדים גם הם עמוקים. התפיסה של "הבחירה" היא תפיסה שזרה במידה רבה למישור הזה. בסופו של דבר, מדובר באהבה עצמית, בכבוד עצמי. האדם צריך ללמוד לאהוב את עצמו מספיק כדי לראות ש"אני בוחר" הוא זכות של רצון חופשי, לא זכות או תענוג ארעי שמוענקים משמים. "אני בוחר" הוא האלוהות שלנו בפעולה. כאשר אנו ממשים את הזכות ל"בחור", אנו מחזירים לעצמנו את עוצמתנו. כאשר אנו ממשים את הזכות ל"בחור", אנו פותחים את הקווים להדרכה הגבוהה יותר שלנו.

עיקרון "אני בוחר" ישים לכל תחום בחיים, לכל מצב. לכולנו, לכל אדם, זכות הרצון החופשי. לאדם שמבצע את המעשים הנתעבים ביותר, יש זכות מושלמת לעשות זאת, כיוון שזהו מישור של רצון חופשי. לאותם בחורים בחולצות הטריקו השחורות יש זכות מלאה לעשות את מה שהם עושים, גם כן. זהו מישור של רצון חופשי ~ ומשמעות הדבר שכל אדם יכול לעשות כל מה שהוא רוצה. צבע חולצת הטריקו אינו משנה. בחברות שלנו על כדור הארץ יש לנו הסכמים משותפים מסוימים לגבי דברים. אלה מכונים ברוב המקרים בשם "חוקים", שעל פיהם פעולות מסוימות נתפסות כ"לא חוקיות" על-ידי הרוב, והמבצעים אותן נענשים בדרכים מסוימות. כמו כן, לכל אדם יש רצון חופשי לשמור על החוקים הללו או לעבור עליהם. יש השלכות, שנקבעו אף הן למעבר על החוקים הללו. אלה הם הסכמים משותפים שכולנו הסכמנו להם, כחלק מהחברות שבהן אנו חיים, במקום צווים אמיתיים של מה נכון ומה לא נכון.

נניח שפורץ פורץ לביתי. השעה שעת לילה מאוחרת, הוא חושב שאני ישנה, אבל אני לא ישנה. רצונו החופשי הוא לעשות זאת, אף-על-פי שברוב הערים שלנו יש חוקים כנגד מעשה זה. בהתחשב בכך שלפורץ רצון חופשי, כך גם לי. הפורץ חצה את הגבולות של המרחב הפיזי שלי, את דלתי הנעולה. אני חייבת "לבחור" מה ברצוני לעשות בקשר לזה. "המניע" של הבחור לפריצה אל תוך ביתי אינו משנה. אין זה משנה אם הוא מנסה להאכיל את משפחתו הגוועת ברעב או האם הוא נרקומן שמחפש כסף כדי לקנות סמים. עכשיו יש לי ברירה לגבי מה שאעשה כאשר הבחור יפרוץ לביתי.

אני עשויה לבחור להתחבא בארון, לקוות שהוא לא ימצא אותי עד שיעזוב, ואז אקרא למשטרה. אני עשויה לבחור לצאת מהחלון, לרוץ אל השכנים ולהזעיק עזרה. אני עשויה לבחור לנסות ולהתקשר מיד למשטרה ולקוות שהוא לא יתפוס אותי. אני עשויה להוציא את הרובה שלי ממקומו מתחת למיטה ולירות בו. אם אין לי רובה, אני עשויה לנסות למצוא משהו אחר שבו אוכל להשתמש כבנשק ולהכות בראשו. אני עשויה לבחור פשוט לצאת ולהתעמת איתו, לומר: "מה אתה עושה בביתי? צא החוצה מיד!!!!"

יש כמה בחירות שאדם יכול לקבל במצב הזה, מבחירה בתגובה מפוחדת מאוד ועד לבחירה בתגובה נועזת מאוד, וכולן תקפות במידה שווה. קיימת בחירה אחת מבין הבחירות הרבות האפשריות שתהיה אופטימלית יותר עבורי, כיוון שהיא תואמת לנתיב הנשמה שלי ולמה שבחרתי לחוות בתקופת החיים הנוכחית. זו יכולה להיות כל אחת מהבחירות הללו. הבחירה היא שלי. אם אני בוחרת בבחירה הפחות אופטימלית עבורי, אסטה מהנתיב שלי, יהיה עליי להתמודד עם יותר מכפי שהיה עליי להתמודד אם לא הייתי בוחרת כפי שבחרתי, אבל בסופו של דבר אחזור לנתיב הנבחר שלי.

בדרך כלל פריצה לבית של מישהו נחשבת למעשה שגוי, אבל עדיין ישנם אנשים שעשויים להצדיק זאת בחשיבתם. הכרתי כמה פורצים ופושעים שהרגישו הצדקה מוחלטת לעשות את מה שהם עושים. דעות קדומות גזעיות ודתיות משמשות לעתים קרובות להצדקת ביצוע של פשעים. ההבדלים הכלכליים שבעולמנו משמשים כהצדקה לכמה אנשים לבצע פשעים גם כן ~ מוטיב הרובין הוד. אולם אם אותו אדם פורץ לביתכם, האם באמת תעצרו ותשאלו אותו מדוע עשה זאת? האם ההסבר שלו יקבע אם תזמינו אותו לשבת, לשתות כוס חלב ולאכול עוגיות או לא? הוא חצה את הגבולות שלכם, חדר אל המרחב שלכם. הדבר המיידי שיש לעשות הוא "לבחור" כיצד להגיב.

בעולם שלי, יכול להיות שאני אזמין את הפורץ לשבת, לשתות כוס חלב ולאכול עוגיות. אולם זה לא יהיה בשביל ההסבר שלו, המניעים שלו. הסיבה היא שאני לא מפחדת מפני פורצים ולא מתנגדת להם. אם אמצא פורץ בביתי, אדע שהוא נמצא שם מסיבה ספציפית כלשהי. אעשה זאת משום ש"רציתי לבחור לעשות זאת", כיוון שאני בוטחת ברגשות שלי, בהדרכה הפנימית שלי עד כדי כך. אין זה המצב אצל רובכם, ולכן לא אציע לכם לנסות זאת אם מישהו פורץ לביתכם.

יחוס ערך כה רב למילים, למניעים ולהסברים לא ישרת אתכם. לפעמים המילים יפות, קורעות לב, אבל האנרגיה מגעילה כדג רקוב. לפעמים המילים אכזריות, אבל האנרגיה שמאחוריהן יפהפייה. רק "התחושה" תאמר את האמת. "התחושה" מעולם לא משקרת.

אהבה עצמית, כיבוד עצמי מחייבים הצבת גבולות ואכיפתם. הימנעות מכך מונעת מן האדם את היושרה הגבוהה ביותר ומכניסה אותו לדואליות. האדם חייב לאהוב ולכבד את עצמו כדי לאהוב ולכבד אחרים. זה פשוט עובד כך ~ אינכם יכולים לאהוב אחרים עד אשר אתם אוהבים את עצמכם מספיק כדי לכבד את האמת שלכם ולקבוע גבולות. ברגע שאתם אוהבים את עצמכם, ההוויה שבה אתם אוהבים אחרים ורחומים כלפיהם פשוט מתרחשת מעצמה ~ כיוון שאתם נמצאים בזרימה הגבוהה יותר של האחדות. אינכם צריכים לחשוב על מה שנכון ומה שלא-נכון, מה אחראי ומה לא, מה הולם ומה לא. אתם יכולים פשוט להיות מי שאתם ולחיות בזרימה אלוהית, בהתבסס על "אני בוחר". אתם יודעים שמה שמשרת אתכם ישרת את כולם, ומה שמשרת את כולם, ישרת גם אתכם. אין קונפליקט של רצונות.