ברכת האכזבות והציפיות הנכזבות

ג׳ניפר הופמן

24 בפברואר,2014

מאנגלית: סמדר ברגמן

 

זה מסר על אכזבה, סליחה, גאולה וריפוי. הוא עוסק באבי ובמה שלימד אותי, לא על ידי היותו מודל אב אותו רוצים כולם, אלא על ידי היותו עצמו. ב-28 בפברואר ימלאו 25 שנים למותו. באותו זמן הייתי בת שלושים ובהריון עם ילדי השלישי, טיפלתי בו משום שהתגורר איתי, וכעסתי עליו מאוד משום שלא היה אבא ״טוב״. הוא היה בן 52, חולה וגוסס. חשבתי שהוא זקן, אז כאשר הגעתי אני לגיל 52, הבנתי כמה צעיר הוא היה. האבחנה הרפואית הייתה מחלת ריאות חסימתית כרונית, אבל אני ידעתי שהוא מת משברון לב משום שלעולם לא החלים מטראומת ילדותו.

הוא התייתם בגיל ארבע, בוגר דיו כדי לדעת מה קורה לו, אך צעיר מדי מכדי להבין. זו הייתה מלחמת העולם השניה, זמן שבו ילדים יהודים רבים איבדו את משפחותיהם. הוא מעולם לא ראה שוב את משפחתו ובגיל שבע אומץ על ידי משפחה מארצות הברית. אף על פי שהיה חכם ומצחיק, הוא היה מסוגר ולא חברותי ביותר. אני נולדתי שנה לאחר שהוא ואמי נישאו. אין לי הרבה זכרונות ממנו בבית, חלקית כיוון שעבודתו הצריכה נסיעות רבות וחלקית כיוון שכאשר היה בבית הוא דיבר רק לעתים נדירות. כעסתי על השתיקות שלו, על הריחוק, על היעדר מעורבות רגשית מצדו בחיינו. חשבתי שהוא לא אוהב אותנו וייחלתי לאבא ״טוב יותר״.

במשך השנים הכעס לא שכך, לא יכולתי להתגבר על כך שהוא לא היה מסוגל להושיט לי יד, כיוון שהיה כה פגוע. הדבר השפיע על מערכות היחסים שלי גם כן, ותהיתי מדוע משכתי אליי גברים מרוחקים ולא נגישים רגשית. לאחר 15 שנים של דממת תקשורת, אבי פנה אליי כיוון שנטה למות והזדקק למישהו שיטפל בו.  אף על פי שהתקשיתי לומר ״כן״, אמרתי שאעשה זאת. אני חושבת שהוא ידע שעשיתי זאת מתוך תחושת מחוייבות, וקרוב לוודאי שהדבר פגע ברגשותיו. הכנסתי אותו לביתי, טיפלתי בו כמיטב יכולתי ושמחתי שהוא יצר קשר עם ילדיי ונהנה לשחק עמם במשחקי וידאו. אני חושבת שהזמן שבו התגורר עמי היה נקודת אור בחייו ובמבט לאחור, אני שמחה שיכולתי להעניק לו שמחה זו בחודשי חייו האחרונים.

הפעם היחידה שאבי אמר לי אי פעם את המילים ״אני אוהב אותך״, הייתה על ערש דווי. הוא גם התנצל על כך שלא היה אבא טוב יותר ואמר לי שהוא גאה בי. לא הבנתי, באותו זמן, עד כמה היה לו קשה לומר את המילים הללו. לאחר מכן ובמשך שנים רבות, כעסתי עליו על שאמר אותן כה מאוחר ועל כך שלא היה האבא שרציתי שיהיה. הוא לא היה אדם רע, רק מרוחק, עצוב ולא נגיש רגשית. עכשיו אני מצטערת שהוא לא איתנו כיוון שהוא היה חכם, משעשע, העניק עצות נהדרות (כאשר דיבר), ויכולתי להשתמש בעצתו לפעמים. יכולתי להיות לו ידידה עכשיו, ולקבל אותו בדיוק כפי שהוא, משום שלא הייתי מאתגרת אותו להיות מי שאני הזדקקתי שיהיה. ואולי בשל כך, הוא יכול היה להפוך לאדם טוב יותר.

כאשר המכונית עושה לי צרות, אני חושבת על אבי, שהיה מכונאי רכב מוכשר ויכול היה לאבחן כל בעיה במכונית רק בעזרת אוזניו. הוא גם היה מוכשר טכנית. אני חושבת שירשתי ממנו כמה מהיכולות הטכניות. נדרש לשם כך זמן רב, אך אני יכולה עכשיו לזכור את אבי כמישהו שמילא תפקיד עוצמתי בחיי ואני מוקירה אותו בשל כך, במקום להשתמש באנרגיה שלי כדי לכעוס עליו ולנטור לו טינה על שלא היה מישהו שלא יכול היה להיות.

יש לי חמלה כלפיו עכשיו, כיוון שאף על פי שאיני יכולה להתחבר לנטישה ולאובדן שלו, אני יכולה להבין כיצד הם בראו את מי שהיה, או חשוב יותר, את מי שבחר להיות. הוא מעולם לא התאושש מהטראומה והדבר ניכר בפניו, בעיניו ובכל שעשה. היכולת שלי לסלוח לו, לחוש כלפיו חמלה, להתגבר על הציפיות הנכזבות ועל האכזבה שלי בגין כל הדברים שלא עשה, מאפשרת לי לזכור את הדברים הטובים ואת המתנות שהעניק לי, במקום לחשוב שהייתה זו טעות מצערת שהוא היה אבי ולהצטער שלא היה מישהו אחר. דבר אחד שלמדתי הוא שאין זה משנה מה קורה בחיי, אני יכולה לבחור כיצד לתת לו להשפיע עליי ועל האופן שבו אני חיה את חיי. הודות לאבי, בחרתי לחיות בעוצמה, באופן מלא ובשמחה. זו אחת המתנות שהוא העניק לי, מתוך הכאב שלו, בלא יודעין – והייתה זו המתנה החשובה מכולן.