"אתם חייבים למצוא את מה שאתם אוהבים", אומר ג'ובס

מאנגלית: סמדר ברגמן

 להלן טקסט מנאום שהוגש בטקס חלוקת תארים על-ידי סטיב ג'ובס, המנכ"ל של "אפל מחשבים" ו"פיקסאר אולפני אנימציה", ב-12 ביוני 2005.

לכבוד הוא לי להיות אתכם היום בטקס חלוקת התארים שלכם, באחת מהאוניברסיטאות המצוינות ביותר בעולם. אני מעולם לא סיימתי את לימודי באוניברסיטה. למען האמת, הטקס הזה הוא הקירבה הרבה ביותר שלי לטקס חלוקת תארים. היום אני רוצה לספר לכם שלושה סיפורים מחיי. זה הכל. לא עניין גדול. רק שלושה סיפורים.

הסיפור הראשון עוסק בחיבור הנקודות.

נשרתי מאוניברסיטת "ריד" לאחר ששת החודשים הראשונים, אבל אז נשארתי בסביבה כ"תלמיד שלא מן המניין" למשך 18 חודשים נוספים לפני שעזבתי באמת. אז למה נשרתי?

זה התחיל לפני שנולדתי. אמי הביולוגית הייתה סטודנטית צעירה ולא נשואה והיא החליטה למסור אותי לאימוץ. היא התעקשה שהוריי המאמצים יהיו בעלי תואר אקדמאי, ולכן הכל אורגן שאני אאומץ מיד לאחר הלידה על-ידי עורך דין ואישתו. אבל כאשר יצאתי לאוויר העולם הם החליטו ברגע האחרון שמה שהם באמת רוצים הוא בת. לכן ההורים שלי, שהיו ברשימת ההמתנה, קיבלו טלפון באמצע הלילה ונשאלו: "יש לנו תינוק בלתי צפוי; אתם רוצים אותו?" הם אמרו: "כמובן". אמי הביולוגית גילתה אחר-כך שאמי מעולם לא למדה באוניברסיטה ושאבי מעולם לא סיים תיכון. היא סירבה לחתום על מסמכי האימוץ הסופיים. היא השתכנעה לאחר כמה חודשים, רק כאשר הוריי הבטיחו לה שאני אלמד באוניברסיטה בבוא היום.

ושבע-עשרה שנים אחר-כך הלכתי ללמוד באוניברסיטה. אבל בנאיביות בחרתי באוניברסיטה שהייתה יקרה כמעט כמו "סטנפורד", וכל חסכונותיהם של הוריי ממעמד הפועלים הושקעו בשכר הלימוד שלי. לאחר ששה חודשים, לא יכולתי לראות את הערך בכך. לא היה לי מושג מה אני רוצה לעשות בחיי ולא היה לי מושג כיצד האוניברסיטה תסייע לי לגלות זאת. והנה אני מבזבז את כל הכסף שהוריי חסכו כל חייהם. לכן החלטתי לנשור ולהאמין שהכל יהיה בסדר. זה היה די מפחיד באותו זמן, אבל במבט לאחור זו הייתה אחת ההחלטות הטובות ביותר שקיבלתי. ברגע שנשרתי יכולתי להפסיק להשתתף בקורסים שלא עניינו אותי ולהתחיל ללמוד כתלמיד שלא מן המניין בקורסים שנראו מעניינים.

לא הכל היה רומנטי. לא היה לי חדר במגורי הסטודנטים, ולכן ישנתי על הרצפה בחדרי ידידים, החזרתי בקבוקי קולה כדי לקבל את הפיקדון ולקנות אוכל והייתי צועד 15 קילומטרים לצד השני של העיר בכל יום ראשון בערב כדי לאכול ארוחה אחת הגונה בשבוע במקדש "קרישנה". אהבתי את זה. והרבה מהדברים בהם נתקלתי כאשר הלכתי בעקבות הסקרנות והאינטואיציה שלי הפכו לבעלי ערך רב בשלב מאוחר יותר. הרשו לי לתת לכם דוגמה אחת:

אוניברסיטת "ריד" הציעה באותם ימים את לימודי הקליגרפיה הטובים יותר במדינה. בכל רחבי הקמפוס כל פוסטר, כל תווית על כל מגרה, נכתבו בכתב קליגרפי יפהפה. כיוון שנשרתי מהלימודים ולא הייתי חייב להשתתף בקורסים הרגילים, החלטתי להשתתף בקורס קליגרפיה כדי ללמוד כיצד לעשות זאת. למדתי על גופני "סריף" (תג המקשט את סוף הקווים באות (בדפוס)) ו"סנס-סריף", על רווחים משתנים שבין צירופי אות שונים, על מה שהופך קליגרפיה נפלאה לנפלאה. זה היה יפהפה, היסטורי, מעודן באופן אמנותי בדרך שהמדע אינו יכול להבין, ובעיני זה היה מרתק.

לא היה סיכוי שמשהו מכל זה יגיע לכדי יישום מעשי בחיי. אבל עשר שנים אחר-כך, כאשר עיצבתי את מחשב אפל הראשון, הכל חזר אליי. ועיצבנו כל זאת אל תוך ה"מק". זה היה המחשב הראשון שכלל טיפוגרפיה יפהפייה. אלמלא למדתי באותו קורס באוניברסיטה, ה"מק" לא היה מכיל לעולם גופנים רבים כל-כך או גופנים בעלי מרווחים פרופורציונליים. וכיוון ש"וינדוס" פשוט העתיקו את "מק", קרוב לוודאי שאף מחשב אישי לא היה מכיל אותם. אילו לא נשרתי, לא הייתי משתתף בקורס הקליגרפיה הזה, והמחשבים האישיים לא היו מכילים את הטיפוגרפיה הנפלאה שהם מכילים. כמובן שהיה זה בלתי אפשרי לחבר את הנקודות במבט לעתיד כאשר הייתי באוניברסיטה. אבל זה היה ברור מאוד במבט לאחור, עשר שנים אחר-כך.

שוב, אינכם יכולים לחבר את הנקודות במבט לעתיד; אתם יכולים לחבר אותם רק במבט לאחור. לכן עליכם להאמין שהנקודות יתחברו בדרך כלשהי בעתיד. עליכם להאמין במשהו ~ בתחושת הבטן, בגורל, בקרמה שלכם, במשהו. גישה זו מעולם לא אכזבה אותי, והיא עשתה את כל ההבדל בחיי.

הסיפור השני שלי עוסק באהבה ובאובדן.

הייתי בר מזל ~ מצאתי את מה שאני אוהב לעשות מוקדם בחיי. ווז ואני הקמנו את "אפל" במוסך של הוריי כאשר הייתי בן 20. עבדנו קשה ובתוך 10 שנים "אפל" גדלה משני אנשים במוסך לחברה ששווייה 2 מיליארד דולר המעסיקה יותר מ-4000 עובדים. השקנו את היצירה המצוינת ביותר שלנו ~ את המקינטוש ~ שנה קודם לכן, ולי מלאו 30. ואז פוטרתי. איך פוטרתי מחברה שאני הקמתי? ובכן, כאשר "אפל" גדלה, שכרנו מישהו שאני חשבתי שהוא מוכשר מאוד שינהל את החברה יחד איתי, ובשנה הראשונה לערך הדברים התנהלו כשורה. אבל אז החזון שלנו לעתיד החל להשתנות ובסופו של דבר הסתכסכנו. כאשר הדבר קרה, מועצת המנהלים תמכה בו. וכך בגיל 30 הייתי בחוץ. ובאופן פומבי ביותר. מה שהיה המיקוד שלי במשך כל חיי הבוגרים נעלם, וזה היה נורא.

לא ידעתי מה לעשות במשך כמה חודשים. הרגשתי שאכזבתי את דור היזמים הבא ~ שהפלתי את השרביט בזמן שהוא הועבר אליי. פגשתי בדיוויד פאקארד ובבוב נויס וניסית להתנצל על שפישלתי בצורה נוראה כל-כך. הייתי כישלון ציבורי, ואפילו חשבתי לברוח מהעמק. אבל התחלתי להבין משהו ~ עדיין אהבתי לעשות את שעשיתי. האירועים ב"אפל" לא שינו זאת כלל. נדחיתי, אבל עדיין הייתי מאוהב. ולכן החלטתי להתחיל שוב.

לא ראיתי את זה אז, אבל התברר שהפיטורים מ"אפל" היו הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לי. הכבדות של ההצלחה התחלפה בקלילות של היותי שוב מתחיל, פחות בטוח לגבי כל הדברים. זה שחרר אותי ואפשר לי להיכנס לאחת מהתקופות היצירתיות ביותר של חיי.

בחמש השנים הבאות, הקמתי חברה בשם "נקסט", עוד חברה בשם "פיקסאר", והתאהבתי באישה מדהימה שהפכה לאישתי. "פיקסאר" יצרה את סרט האנימציה הממוחשב הראשון בעולם, "צעצוע של סיפור", וכיום היא אולפן האנימציה המצליח ביותר בעולם. בהשתלשלות עניינים מדהימה, "אפל" קנתה את "נקסט" ואני שבתי ל"אפל", והטכנולוגיה שפיתחנו ב"נקסט" ניצבת בלב הרנסנס הנוכחי של "אפל". ללורין ולי יש משפחה נפלאה.

אני די בטוח ששום דבר מכל זה לא היה קורה אילולא פוטרתי מ"אפל". זו הייתה תרופה מרה מאוד, אבל אני משער שהחולה נזקק לה. לפעמים החיים מכים בך בראש בלבנה. אל תאבדו תקווה. אני משוכנע שהדבר היחיד שגרם לי להמשיך היה שאהבתי לעשות את מה שעשיתי. אתם חייבים למצוא את מה שאתם אוהבים לעשות. וזה נכון לגבי העבודה שלכם והאהובים שלכם. העבודה שלכם תמלא חלק גדול מחייכם, והדרך היחידה להיות שבעי רצון באמת היא לעשות את מה שלדעתכם היא עבודה נפלאה. והדרך היחידה לעשות עבודה נפלאה היא לאהוב את מה שאתם עושים. אם לא מצאתם אותה עדיין, המשיכו לחפש. אל תתפשרו. כמו בכל ענייני הלב, אתם תדעו כשתמצאו אותה. וכמו מערכות יחסים נפלאות, היא משתפרת יותר ויותר עם חלוף השנים. לכן המשיכו לחפש עד שתמצאו. אל תתפשרו.

הסיפור השלישי שלי עוסק במוות.

כאשר הייתי בן 17 קראתי ציטטה בערך בזו הלשון: "אם תחיה כל יום כאילו היה יומך האחרון, יום אחד ללא ספק זה יהיה נכון". היא עשתה עליי רושם ומאז, ב-33 השנים האחרונות, אני מביט במראה בכל בוקר ושואל את עצמי: "אם היום הוא היום האחרון של חיי, האם אני רוצה לעשות את מה שאני עומד לעשות?" ובכל פעם שהתשובה הייתה "לא" למשך ימים רבים מדי, ידעתי שאני צריך לשנות משהו.

הידיעה שאני אמות בקרוב היא הכלי החשוב ביותר שפגשתי אשר סייע לי לקבל החלטות גדולות בחיים. כיוון שכמעט הכל ~ כל הציפיות החיצוניות, כל הגאווה, כל פחד מפני מבוכה או כישלון ~ הדברים הללו פשוט נעלמים מול פני המוות, ומשאירים רק את מה שחשוב באמת. לזכור שאתם עומדים למות היא הדרך הטובה ביותר שאני מכיר להימנע ממלכודת החשיבה שיש משהו שאתה יכול לאבד. אתה כבר ערום. אין סיבה שלא ללכת בעקבות הלב שלך.

לפני כשנה אובחנה אצלי מחלת הסרטן. עברתי מיפוי בשבע וחצי בבוקר והוא הראה בברור שיש לי גידול על הלבלב. לא ידעתי בכלל מה זה לבלב. הרופאים אמרו לי שקיימת סבירות גבוהה שזה סוג של סרטן חשוך מרפא, ושעליי לצפות לתוחלת חיים של שלושה עד שישה חודשים. הרופא שלי ייעץ לי ללכת הביתה ו"לסדר את ענייניי", שזה הצופן של הרופאים שאמור להכין אותך למוות. משמעות הדבר שעליך לומר לילדיך את כל מה שהתכוונת לומר להם במשך 10 השנים הבאות בתוך כמה חודשים. משמעות הדבר להבטיח שהכל מסודר כדי להקל על המשפחה ככל שאפשר. משמעות הדבר לומר שלום.

חייתי עם האבחנה כל היום. מאוחר יותר באותו יום עברתי ביופסיה, שבה הם תקעו אנדוסקופ בגרוני, דרך הקיבה ואל המעיים שלי, החדירו מחט ללבלב והוציאו כמה תאים מהגידול. הייתי תחת השפעה של תרופות הרגעה, אבל אישתי שהייתה שם, סיפרה לי שכאשר הביטו בתאים באמצעות המיקרוסקופ, הרופאים החלו לבכות, כיוון שהתברר שזה סוג נדיר מאוד של סרטן הלבלב שניתן לרפאו באמצעות ניתוח. עברתי את הניתוח ואני בסדר עכשיו.

זה היה המפגש הקרוב ביותר שלי עם המוות, ואני מקווה שהמפגש הקרוב ביותר שיהיה לי בעשורים הקרובים. לאחר שעברתי אותו בשלום, אני יכול לומר לכם עכשיו בוודאות רבה יותר מכפי שיכולתי כאשר המוות היה רק תפיסה אינטלקטואלית טהורה אך יעילה:

אף אחד לא רוצה למות. אפילו אנשים שרוצים להגיע לגן העדן לא רוצים למות כדי להגיע לשם. ואף-על-פי-כן, המוות הוא יעד משותף לכולנו. אף אחד לא נמלט ממנו מעולם. וכך צריך להיות, כיוון שהמוות הוא קרוב לוודאי ההמצאה הטובה ביותר של החיים. הוא גורם השינוי של החיים. הוא מנקה את הישן ומפנה מקום לחדש. ועכשיו חדש זה הוא אתם, אבל יום אחד לא רחוק מעכשיו, אתם תהפכו בהדרגה לישן ותיעלמו. מצטער שאני כזה דרמתי, אבל זה נכון.

הזמן שלכם מוגבל, לכן אל תבזבזו אותו כדי לחיות חיים של מישהו אחר. אל תלכדו בדוֹגמה ~ שהיא חיים עם תוצאות חשיבה של אנשים אחרים. אל תניחו לרעש של דעות של אחרים להטביע את הקול הפנימי שלכם. והחשוב מכל, אזרו אומץ ללכת בעקבות הלב והאינטואיציה שלכם. הם כבר יודעים בדרך כלשהי מה אתם באמת רוצים להיות. כל השאר משני.

כאשר הייתי צעיר היה כתב עת מדהים ששמו "קטלוג כדור הארץ השלם", שהיה אחד מספרי התנ"ך של הדור שלי. הוא נוצר על-ידי בחור בשם סטיוארט בראנד לא רחוק מכאן ב"מנלו פארק", והוא הוליד אותו במגע הפואטי שלו. זה היה בשנות השישים המאוחרות, לפני המחשבים האישיים וההוצאה לאור השולחנית, ולכן היה עשוי כולו במכונת כתיבה, מספריים ומצלמות פולרואיד. זה היה משהו כמו "גוגל" בכריכה רכה, 35 שנים לפני ש"גוגל" הגיע: הוא היה אידיאליסטי ומלא בכלים נהדרים וברעיונות גדולים.

סטיוארט והצוות שלו פרסמו כמה גיליונות של "קטלוג כדור הארץ השלם", ואז כאשר הוא סיים את חייו, הם הוציאו גיליון אחרון. זה היה באמצע שנות השבעים, ואני הייתי בגילכם. על הכריכה האחורית של הגיליון האחרון הייתה תמונה של כביש כפרי בשעות הבוקר המוקדמות, מהסוג שאתם עשויים למצוא את עצמכם תופסים בו טרמפים אם אתם הרפתקנים. מתחתיו היו המילים: "הישאר רעב. הישאר סכל". זה היה מסר הפרידה שלהם. הישאר רעב. הישאר סכל. ואני תמיד איחלתי את זה לעצמי. ועכשיו, כאשר אתם מסיימים את הלימודים כדי להתחיל מחדש, אני מאחל זאת לכם.

הישארו רעבים. הישארו סכלים.

תודה רבה לכולכם.