אי-דואליות: למה אני לא עובדת אור

מאת אלת׳יאה לונה
אוגוסט 2015
מאנגלית: סמדר ברגמן

אני ידע ובורות. אני בושה ועוז. אני חסר-בושה; אני מלא בושה. אני כוח ואני פחד. אני מלחמה ושלום. אני שליטה והבלתי ניתן לשליטה. אני האחדות והפילוג. אני זה שהם כינו חיים, ושאתם כיניתם מוות. ~ קטע מתוך כתב גנוסטי עתיק ״התודעה הרועמת, המושלמת״ שהתגלה בנגע חמאדי, שבמצרים.

בשנים האחרונות דובר רבות על ״עובדי אור״. מאמרים רבים – תכופות באתרים שעוסקים בהתפתחות רוחנית ובעידן החדש – כללו כותרות כגון ״האם אתה עובד אור?״, ״איך להפוך לעובד אור?״, ״שמונה סימנים לכך שאתה עובד אור״ וכן הלאה. אף על פי שמאמרים אלה והתפיסה של היות האדם עובד אור באופן כללי יכולים להועיל לשלבים הראשונים של הצמיחה הרוחנית שלנו, הרעיון של היותנו עובדי אור הוא במהותו צורת הזדהות הרסנית שפוגעת בהתפתחות שלנו בטווח הארוך.

הדבר עלול להישמע לכם שערורייתי. ״איך הזדהות עם האור, עם הטוב, יכולה בכלל להיות הרסנית?!״ נבחן זאת לעומק במאמר זה, והסיבה העיקרית קשורה למציאות של אי-דואליות.

מהי אי-דואליות?

המחשבות, הזכרונות, השיפוטים, התפיסות, האמונות, הדוגמות וההתניות המנטליות שלנו מושלים לגמרי בחיינו. מחשבה בונה אותנו ומחשבה הורסת אותנו. מחשבה מרוממת אותנו, ומחשבה משפילה אותנו. מחשבה מארגנת אותנו ומחשבה מפרקת אותנו. אנו חיים באמצעות המחשבה ואנו מתים באמצעות המחשבה.

המחשבה נמצאת בכל מקום. הפנו מבטכם מהמסך עליו אתם קוראים את המאמר הזה – הביטו הישר קדימה. מה אתם רואים? קיר? וילון? מכוניות? אנשים? דברים אלה הם צורות מחשבה. כן, הם באמת קיימים, אבל היכולת שלנו להבין מה הם, להפריד אותם ולתייג אותם, היא כולה תוצר של מחשבה. למעשה, מאמר זה כולו הוא… מה? תוצר של מחשבה שמתגשמת בצורה הפיזית.

אין פלא שאנחנו שקועים במחשבות! למעשה, אנו כה אובססיביים לגבי המחשבות שכל המערכות המוסריות והדתיות שלנו הן תוצר של הפרדת אנשים, תחושות, דברים ומצבים ל״טוב או רע״, ״צדיק או רשע״, ״אור או חושך״, ״חיובי או שלילי״. אנו עושים זאת כדי שקל יהיה להבין את החיים, וכדי שנוכל להאריך את ההישרדות שלנו על ידי עיבוד הדברים שיעזרו לנו לחיות, במקום למות.

אבל המחשבה השתנתה מתפקוד התפתחותי, לציר עליו סובבים חיינו. אנו מזדהים עם מחשבות במידה רבה כל כך שהן הופכות לבסיס שעליו אנו בונים זהויות הזויות לגמרי שמורכבות מרגשות, ממחשבות, מאמונות, מזכרונות, מטעמים ומתחושות שכולם יכולים לצמוח, להשתנות ולדעוך. אנו מזדהים עם המחשבות במידה כה רבה שהן הופכות לבסיס לכל צורה של מלחמה, טרור, התעללות ואומללות, ולכל צורה חולפת של הנאה, אובססיה, אגו-מניה, הצלחה ושאיפה.

המחשבות הן שחוסמות את החיבור שלנו לנשמה, שהיא נוכחות או הוויה טהורה וזוהרת. והמחשבה היא גם שיוצרת דואליות, שהיא במהותו של דבר הנטיה שלנו לפלג את הקיום, במקום לראותו כשלם גדול אחד.

טוב/רע, נכון/לא נכון, אור/חושך, חיובי/שלילי, גיבור/רשע, קדוש/חוטא – תפיסות אלה הן כולן תוצר של הדואליות. וכך גם היותנו ״עובדי אור״ או ״עובדי חושך״.

לאמתו של דבר, אין דבר כזה עובד אור או עובד חושך: יש רק עובד, אדם. כאשר אנו מבינים את חוסר הטעם שבהזדהות עם משהו שלא קיים (רק במחשבה הדואלית), אנו יכולים לחוות את החיים בשלמות ובבהירות גדולות.

כמו ין ויאנג, תמיד יש אור בחושך, וחושך באור. האם משהו באמת יכול להיות רק דבר אחד? ללא האחד, לא יכולות להיות הערכה או הבנה של האחר. זוהי מהות האי-דואליות. דבר אינו נפרד, הכול הוא אחד.

למה אני לא עובדת אור?

אנשים רבים מכנים אותי ״עובדת אור״ ושואלים אותי האם אני עובדת אור. אני לא. אני גם לא מאמינה שהזדהות כעובדת אור היא לא נכונה או רעה: יש לה פשוט יותר חסרונות מאשר יתרונות. לכן אם אתם מעונינים בבגרות רוחנית, קראו מדוע אני לא קוראת לעצמי עובדת אור:

1. משום שאנחנו זקוקים לאור ולחושך כדי לחוות שלמות.

זו ההנחה כולה של עבודת הצל; ללא צלילה למעמקי הגיהינום הפנימי שלכם ובדיקת השדים האישיים שלכם, לא ניתן להגיע לגבהי גן העדן הפנימי. במילים אחרות, התמקדות באהבה עצמית בלבד מבלי לבצע את העבודה המלוכלכת היא פשוט צורה נוספת של מעקף רוחני.

2. כיוון שהזדהות כעובדת אור יוצרת מיידית קרע בין אנשים.

הפילוסופיה של עובדי האור היא נעלה (רצון לשרת את העולם, לעזור לאנשים, לתמוך בהתקדמות רוחנית), אולם, באופן אירוני, עובדת ההזדהות כעובדי אור מנציחה את המיתוס שאנו נפרדים: שיש ״אנשים טובים״ ו״אנשים רעים״, ושישנם ״גיבורים״ ו״רשעים״. החיים אינם פשוטים כל כך, וכאשר אנו מתייחסים לאנשים כאל ״עובדי אור״ ו״עובדי חושך״ אנו משחקים את אותו משחק הרסני כפי שעושה הדת (זאת אומרת, שישנם אנשים צדיקים ואנשים שאינם צדיקים).

3. כיוון שקשה להיפטר מהתווית (האגו אוהב אותה).

נשמות עתיקות, אנשים אמפתיים, אנשים מופנמים, אנשים מוחצנים, זרעי כוכבים, נשמות חופשיות – כולם צורות של זיהוי שמועילות מאוד להבנה העצמית עד לנקודה מסוימת. אבל את כל התוויות יש להסיר בסופו של דבר כדי לחוות הוויה אמיתית. הזדהות כ״עובדת אור״ היא רק תווית נוספת שקיימת שיש להסירה, אך שקשה במיוחד לעשות זאת. מדוע? אם תחשבו על כך, כמה נחמד להרגיש שאתם צדיקים; גיבורי האנושות; יהלום הרוחניות; נושאי הגדולה; הוויות נעלות? ממש ממש נחמד. אבל האמת היא שאינכם רק אור, אתם גם חושך. וכאשר אתם מכחישים את החשכה שבכם, אתם מכחישים את אמת המציאות.